סטוקהולם, נובמבר 2012
הוא הוזמן לקהילה היהודית לשאת הרצאה על "ליל הבדולח". בחודש נובמבר 1938 ביצעו בריונים נאצים פוגרום מקיף ביהודי גרמניה, ובין מעשי הרצח והחבלה הותירו ברחבי הרייך אלפי זגוגיות מנופצות של בתי כנסת ומוסדות יהודיים. כך עשה גם הוא: ניפץ את החלון הגדול, הנפלא, בחזית בית הכנסת של הקהילה, כשניסה להיכנס לחנייה השמורה לאורחים והתבלבל בין דוושת הדלק לבלמים. הוא התאבן במושבו, המום, בין אינספור פתיתים נושרים ומצלצלים של זכוכית צבעונית.
"חרא, אלוהים, אני אשלם על זה." הוא נשא לשווא את שם האל שישה מטרים מתחת לחלון הוויטראז' העליון שהוטבעו בו עשרת הדיברות, וביניהם גם זה השלישי. אל החלון הזה, תודה לאל, מכוניתו לא הגיעה. הרב ועוזרו מיהרו אליו בבהלה ובדאגה.
"אלוהים, אני מצטער. חרא, אלוהים, מה עשיתי..." הרב עמד המום, מנומס.
"זאת היתה עבודה של יעקב טו?רד?ה. הוא מת לפני שלושים שנה. אין לזה תחליף," מילמל העוזר בשילוב מתועב של תוכחה ושביעות רצון.
"אני מצטער..."
"אף אחד כבר לא עושה עבודות כאלה," ליבה העוזר את הטרגיות של המעמד.
"ניכנס, נשתה תה," הציע הרב.
"הוא היה בעצם איש של קפה, רק קפה, אבל בשולחן הצדדי הערבובייתי של הרב לא העז לסרב לתה ולגם בשתיקה מלוא הספל.
"עוד תה?" התעניין העוזר. "זאת היתה כניסה ממש חזקה." הוא הינהן בהכנעה. העוזר מזג. הוא לגם. שתיקה ארוכה.
"עוד תה?" מזג העוזר.
אחר כך, לכל אורך הפגישה, הוא היה ממש חייב לשירותים, ולא העז לבקש. הוא הודה לאל על שהרב לא הזכיר כלל את האסון שבחוץ, ודן עמו בשלווה בפרטי ההרצאה שתוכננה לשבוע שאחר כך. רק העוזר פלט, פעמיים, "יש לנו כאן באיזה מקום ספר על יעקב טורדה, אתה חייב לראות. אמן חד?פעמי! מדהים!" לאורך הדיון, שנמשך ארבעים דקות, ובהן התעניין הרב באדיבות בדגשיה של ההרצאה, האם יתאר גם את מעשי הפוגרום או יתרכז אך ורק בנסיבות שגרמו ל"ליל הבדולח", נראו לו הספרים במשרד, המוטלים זה על זה וזה לצד זה, כפתיתי זכוכית צבעונית שבורה, וכך גם חתיכות המלפפון, העגבנייה והגזר שהיו פזורות פה ושם בערמת הצלחות של ארוחת בוקר שלא פונתה.
אסון.
כעבור שבוע הגיע ברגל אל ההרצאה. בחזית בית הכנסת חסמו לוחות פח את החור המכוער. כל המוזמנים, רובם ישישים בני הקהילה היהודית, נעצו בו לאורך נאומו עיניים זכוכיתיות, מאשימות, וההרצאה, כך הרגיש, היתה איומה. במהלך דבריו הגיש לו עוזר הרב כוס מים, ומעשה שטן, הוא הושיט יד מגושמת - והכוס התנפצה אל הרצפה ברעש שהחריש את אוזניו.
כעבור עוד שבוע הגיע לביתו הצ'ק, תגמול על הרצאתו, שלא התכוון לדרוש כלל. הוא פתח את המעטפה, הביט בשורה הנושאת את שמו, פרופסור סמואל ניט?ר, ופרץ בבכי.
למחרת התקשר - רצה לדבר עם הרב, להסביר שלא יפדה את הצ'ק, שהוא עדיין מצטער, הוא עדיין מחפש דרך נאותה להתנצל. עוזר הרב ענה. העוזר אמר, "כנראה נסגור את זה עם לבנים פשוטות. אי אפשר לשחזר עבודות של יעקב טורדה. לפני שנתיים הצעתי לכבוד הרב לשים מחסומי ברזל, כאילו נבואה, וכבוד הרב אמר שאין צורך, שאפילו הפרחחים האנטישמים שמציקים לנו לא ייגעו במשהו מופלא כל כך." שתיקה. הוא היה מוכן לשלם את חובו בהרצאות, מדי ערב, עד יום מותו. להרצות לקשישים נועצי?העיניים על ליל הבדולח, שוב ושוב, לגרוע מחובו. הוא יספיד אותם בהלוויותיהם, יברך בטקסי בר?המצווה של נכדיהם הרחוקים, כאילו היה שגריר של אומה זרה ואצילה. הוא מוכן לכול. "אפשר לדבר עם כבוד הרב? הרב טאגבאום?" "אין צורך. אני אעביר לו כל מסר ממך. ובעניין ההוא, האסון הנורא, כבוד הרב אמר לי להניח לך," אמר העוזר ובקולו טרוניה לא סמויה.
סמואל ניטר היה מעדיף לשאת את העונש שישית עליו העוזר, ובלבד שלא ייאלץ להמשיך לשאת את ותרנותו המופלגת של הרב. הוא היה חייב להתחיל להתמסר להכנות הסמסטר הבא, וגם טרם הכין כראוי את ההרצאה בגטינגן, "הכיכר בעולם המושגים הנאצי", ונדמה שכבר התרחק ממנו אסון טו?רד?ה, כוכב מחוויר בקצה השמים, ובכל זאת, כמו נקודה אחרונה עיקשת של דלקת גרון, היה מעלה בפני עצמו מדי פעם שאלה, כיצד יוליך הלאה את המקרה של ליל הבדולח? העוזר אמר, "שיהיה לאדוני יום טוב ומוצלח. נהנינו מאוד מהרצאתך על ליל הבדולח. כל כך חי ומרתק. אני, באופן אישי, בכמה מהרגעים, ממש הרגשתי כאילו הייתי שם בעצמי באותו לילה."
"הר האושר" מאת אמיר גוטפרוינד בהוצאת זמורה ייצא לאור בחודשים הקרובים.