סקוט ווילנד הוא מסוג האנשים שהידיעה על מותו העלתה בפי רבים את השאלה "רגע, הוא עדיין חי?". אבל לא בגלל שהיה דמות שולית ונשכחת, אלא כי איך לעזאזל בנאדם שכבר 20 שנה נכנס ויוצא ממכוני גמילה, וחי את חיי הרוקנ'רול על קלישאתם הגרועה ביותר, מסוגל להמשיך לחיות? הבוקר התעוררנו לידיעה שווילנד נמצא מת בשנתו במהלך סיבוב הופעות. קוראים לזה מות צדיקים. לא בטוח שזה המקרה.
סטון טמפל פיילוטס, להקתו הראשונה ותרומתו המוזיקלית החשובה ביותר, תמיד סבלה מתדמית קצת בעייתית. למרות שהוקמה ב-1989, הפריצה המשמעותית שלה קרתה ב-1993 כשהדיסטורשנים שלטו במצעדים ותעשיית המוזיקה האמריקאית חיפשה בנרות את הנירוונה הבאה. נדמה שטהרני הגראנג' מעולם לא סלחו להם על הצלחתם המיידית, החיבוק החם שקיבלו מהרדיו וה-MTV ושיוכם הכפוי לסצנה האותנטית לכאורה (שאת רף האותנטיות קבע שלא בטובתו קורט קוביין). אבל כבר אז קשה היה להתכחש לכך שכשהם היו טובים הם היו בין הטובים ביותר.
הלהיט הראשון שלהם "Plush" הוא בחירת סינגל לא שגרתית ושיר שגם היום קשה לעמוד בפניו. ריף גיטרות עקום, מילים שרומזות על רצח ומלודיה כובשת שלא נעלמת בתוך האפלה הכללית. אפשר להבין למה בעיני אחדים זה נשמע כמו זיוף, אבל אפשר גם להבין למה בעיני כה רבים מדובר בקלאסיקה. "Creep" שבא אחריו הציג צד רך יותר ובעיקר הוכיח שלא מדובר בלהקה חד מימדית, כמו הרבה חקייני גראנג' אחרים שקמו בעשור ההוא. שני השירים הללו היו אולי ספתח מהחלומות, אבל אלבום הבכורה שלהם, "Core", היה בינוני במקרה הטוב. יצירת המופת שלהם הגיעה דווקא באלבום השני, אלבום שאצל להקות רבות נחשב למכשול. ב-"Purple" מ-1994 אין שירים בולטים כמו "פלאש" ו"קריפ" אבל גם אין שיר חלש אחד. דווקא הלהקה שכולם חשדו בה ב"מסחריות" הצליחה להמציא את עצמה כגוף יצירתי חד ומגובש, רחוק מסטטוס ה-"One Hit Wonder" שרבים ניבאו להם. האלבום נכנס ישירות למקום הראשון במצעד הבילבורד האמריקאי. נתון שנשמע כמעט דמיוני עבור להקה שמאותו רגע למעשה החלה להתדרדר.
אבל הנפילה היתה איטית. אמנם חלק מהשירים באלבומם השלישי "Tiny Music" עומדים בשורה אחת עם השירים הגדולים שלהם (קשה להתעלם מ-"Big Bang Baby" ו-"Tripping On a Hole On a Paper Heart"), אבל האלבום כולו סובל מאי יציבות קלה שמושפעת כנראה מהקשיים מאחורי הקלעים. נכון, סטון טמפל פיילוטס היתה הלהקה של ווילנד מהרגע הראשון. הוא היה הסולן, כותב המילים וללא ספק הדמות הצבעונית והכריזמטית ששמה אותם על המפה. אבל חצי מהקרדיט להצלחתם האמנותית מגיע לאחים רוברט ודין דילאו (בס, וגיטרה בהתאמה) שכתבו את המוזיקה. בעבודה על "Tiny Music" נתגלעו לראשונה הקשיים שנבעו מההתמכרות של ווילנד להרואין וקוקאין. התמכרות שסיבכה אותו עם החוק לא פעם, הכניסה אותו למכוני גמילה ובאופן כללי מנעה ממנו לתפקד כמוזיקאי פעיל.
סיבוב ההופעות של "Tiny Music" בוטל, הקליפים ששוחררו לקידום האלבום נעשו בהפקה דלה, ובאופן כללי המומנטום אבד. גם אם שני האלבומים שבאו אחר כך לא היו באמת גרועים, STP כבר לא היתה הלהקה הגדולה שהיא יכולה היתה להיות. גם אלבום הקאמבק שלהם מ-2010 לא הביך במיוחד אבל בשלב זה הם כבר היו למעין להקת נישה, עם קהל מעריצים אדוק ושומר אמונים, וללא ציפייה לאיזשהו הישג מוזיקלי משמעותי. הדבר העצוב ביותר שאפשר להגיד עליהם זה שאחרי פיטורו השני והרשמי של ווילנד ב-2013 הם בחרו להמשיך להקליט ולהופיע עם סולן חדש, סולן לינקין פארק, צ'סטר בנינגטון. גם הוא בסופו של דבר עזב כדי להתמקד בלהקתו השנייה.
נחזור עשור אחורה. אחרי הפירוק הראשון של STP היתה לווילנד הזדמנות להמציא את עצמו מחדש כשהקים יחד עם יוצאי גאנז אנד רוזס, סלאש, דאף מקגאן ומאט סורום (והגיטריסט דייב קושנר) את הסופרגרופ ולווט ריבולבר. על הנייר זה נשמע מעולה ושילוב של הטוב מכל העולמות: הגלאם של ווילנד בשילוב עם האנרגיות של גאנס, מה יכול להיות רע? ובכן המוזיקה. חסרונם של הכוחות המוזיקליים היצירתיים, האחים דילאו מצד אחד ואקסל רוז מהצד השני, הורגש (ולא משנה שלא הם ולא הוא הצליחו לשחזר את ימיהם הגדולים בפרויקטים המקבילים שלהם). אחרי שני אלבומים גם הם התפרקו ונדמה שגם היום אף אחד לא ממש מתגעגע.
למרות שהמורשת של סקוט ווילנד תסתכם באותם אלבומים גדולים מהניינטיז (ואולי מהשנים שבהם הופיע עם ולווט ריבולבר וצבר קהל חדש וצעיר), ובניגוד לתדמית הבעייתית שלו שבגינה רובנו חשבנו שעיקר עיסוקו כיום הוא להיות ג'אנקי, הוא לא הפסיק לעבוד. בתחילת השנה הוא הכריז על הקמתה של להקה חדשה בשם Art of Anarchy שאלבום הבכורה שלה אמור היה לצאת בהמשך השנה. במקביל המשיך להופיע עם ה-Wildabouts, הרכב שליווה את קריירת הסולו שלו ועמו הוציא גם אלבום בשנה שעברה. ייתכן ואם היה נשאר בסביבה היה מצליח לשחזר את כבודו שאבד אחרי אינספור ריבים מתוקשרים, פדיחות בימתיות, ראיונות הזויים ואלבומים בינוניים. אבל כל זה רק מעצים את תחושת הפספוס בקריירה של ווילנד. כי באמת היתה לו נוכחות חד פעמית. באף קליפ הוא לא נראה אותו דבר. באף שיר הוא לא נשמע אותו דבר. הוא היה זיקית מוזיקלית. דיוויד בואי של הגראנג' וההארד רוק. רק כזה שייזכר יותר בשל המשברים על פני ההישגים.
בשיר "Tripping On a Hole On a Paper Heart" הוא העיד: "אני לא עצמי, אבל אני לא מת ואני לא למכירה". את החלק הראשון במשפט איכשהו תמיד ידענו. החלק השלישי מסביר לא מעט מהאופי המרדני של הקריירה שלו. החלק השני היה תזכורת לכך שסקוט עדיין חי למרות שתמיד חשבנו שהוא לא. אתמול המציאות הדביקה את הפער עם הדימוי.