(בסרטון למעלה: ביקרנו באירוע ההשקה של "מהכרם עד קיסריה")
השבוע שעבר לימד אותנו בחדות רבה שהקיפוח והגזענות נגד מזרחים עדיין ורוחשים. נדמה כי הפרסומת האולטרה-גזענית של "באמונה" החזירה אותנו עשרות שנים אחורה. היא אמנם שיחקה בדיוק על אותן מוסכמות שחור-לבן שהפרסומות כל כך אוהבות, אבל עשתה זאת באופן כל כך ירוד, בוטה, משפיל ומנותק מהמציאות, עד שהזכירה את הלבנים צבועי הפנים במופעי המינסטרל של ראשית המאה ה-20 בארה"ב. הפרסומת המטופשת הזו הגיעה כשברקע ניטש פולמוס חדש בנוגע להדרת מוזיקה ואמנים ים-תיכוניים מהגביע הקדוש של המוזיקה בישראל - גלגלצ.
כך שמדובר בסיפור נושן, היסטוריה החוזרת על עצמה, והמטען הזה יחד עם הרקע העכשווי מהווים תפאורה אידיאלית למדי לסדרה החדשה "מהכרם עד קיסריה", שהפרק הראשון שלה שודר ביום שישי בערוץ מוזיקה 24. זוהי הסדרה השלישית מזה 17 שנה שעוסקת בתולדות המוזיקה המזרחית בישראל. ב-1998 שודרה בערוץ 2 "ים של דמעות", סדרה בת ארבעה פרקים של רון כחלילי ושוש גבאי. כמשתמע משמה היא עסקה בפן החברתי של הסיפור, בקיפוח הז'אנר ואוהדיו ונקטה בנקודת מוצא ביקורתית. ב-2009 הגיעה "ממזרח תזרח השמש", שלושה פרקים במסגרת "ניקוי הראש הוא הכרחי" של הערוץ הראשון, סדרה שהשתמשה בארכיון העצום של רשות השידור כדי לגולל את סיפור התרבות בישראל. כגוף המתעד הכמעט-בלעדי של ישראל לאורך עשורים רבים, מדובר היה בסדרה מקיפה, מצודדת ועתירת אוצרות.
לכן על פניו לא היה לגמרי ברור מה הטעם בסדרה נוספת שבאה לספר את אותם סיפורים, ובעיקר שש שנים אחרי שזה נעשה נהדר ומצוין במקום אחר. אבל יש משהו מאוד מעניין בלצפות בסדרות האלה אחת אחרי השנייה. הדוברים הם תמיד אותם דוברים - אישים כאביהו מדינה, אהובה עוזרי, מרגלית צנעני, יהודה קיסר, דקלון, האחים ראובני ואפילו רבקה מיכאלי; והנופים אותם נופים - כרם התימנים, שווקים, התחנה המרכזית הישנה וכיו"ב. כולם נראים אחרת, מזדקנים, משתנים. אפילו הסמנטיקה מתחדדת. ב"ים של דמעות" אביהו מדינה עושה סימן מרכאות לעגני כשהוא קורא מהעיתון את המילים "ים-תיכוני", ואילו בסדרה החדשה הוא מכנה אותה באגביות "מוזיקה ישראלית ים-תיכונית". ועם זאת הסיפורים, מלבד אולי שינויי ניואנסים כאלה ואחרים, נותרים זהים: החאפלות השכונתיות שהתחילו הכל, החתונה של אשר ראובני שהולידה את מפעלי הקסטות שלו ושל אחיו, הקרב בין הצמדים צלילי העוד לצלילי הכרם, פסטיבל הזמר המזרחי, ההצלחה המטורפת בשטח לעומת ההתעלמות הממוסדת וכן הלאה.
בתבונה "מהכרם עד קיסריה" לא מתעלמת מקודמותיה, אלא בונה עליהן. הסדרה שיצר העיתונאי שי להב יוצאת למסע בעקבות המקומות המרכזיים שבהם התפתחה ונוגנה המוזיקה הים-תיכונית. כל אחד משלושת פרקיה מרחיב לגבי מקום אחד - ראשית כרם התימנים, אחרי כן המועדונים המזרחיים של שנות השמונים והתשעים (כולל ריאיון עם יוסי שטרוזמן. מי שניהל את מועדון הפלאקה לאורך 20 שנה ומעולם לא התראיין), ולבסוף מעוז הניצחון המזרחי - קיסריה. כך כל פרק מתמקד באחד מהמיקומים הסמליים האלה ומעמיק וחופר בו ומעבר לו כשם ששתי הסדרות הקודמות לא עשו.
למשל העיסוק בבית הכנסת התימני בתור כר הגידול לשירה שפרחה בקרב העדה. או החומרים שאותם שרו - שתי הסדרות הקודמות אזכרו את הביצועים ל"חסידה צחורה" של אלכסנדר פן, "חנה'לה התבלבלה" של נתן אלתרמן ושאר שירי משוררים, אבל רק "מהכרם עד קיסריה" מסבירה איך קרה שדווקא התימנים הפכו אותם ללהיטים. עוד מספרת הסדרה על קבוצת הכדורגל שמשון תל אביב, שהייתה גאוות כרם התימנים, והמוזיקה המזרחית שגדלה שם היתה חלק בלתי נפרד ממנה ולבסוף הפכה לפסקול שירי האוהדים באופן כללי. האנקדוטות המחכימות האלה משוחות בהמון נוסטלגיה, כמתבקש, מה שכמובן טוען אותן בממדים רגשיים עמוקים, אבל מעבר להן יש גם סתם רגעים מוזיקליים קסומים, כמו הגרסה התימנית שמאלתר יהודה קיסר מול המצלמה ל"אני ואתה נשנה את העולם", בעזרת לירון עמרם ששר ומתופף על פח.
ואפרופו עמרם, נוכחותו כאן מחדדת את חסרונו של אביו מכל שלוש הסדרות. תרומתו של אהרון עמרם לזמר המזרחי נדחקת אל השוליים ולא מובאת אפילו כאשר מדברים על זוהר ארגוב, שצמח על ברכיו. למרבה הצער, העוול הזה לא תוקן גם הפעם. חוסר נוסף, לפחות על הנייר, צף הודות לאירועים האקטואליים: האם קיסריה אכן נותרה משאת נפשם של האמנים הים-תיכוניים? גם "ממזרח תזרח השמש" הגיעה אל סופה ואל שיאה עם כיבוש קיסריה והיכל התרבות, אלא שלמרות שהניצחון הזה כבר הולך ומתיישן, האמנים עדיין נושאים את עיניהם אל יעד נכסף נוסף - הפלייליסט של גלגלצ.
כך שלמרות הפרטים הנוספים והמעניינים ש"מהכרם עד קיסריה" מוסיפה על קודמותיה, עדיין לא מדובר בסיפור מחדש של קורות המוזיקה המזרחית בישראל. הגרעינים שמהווים את נקודת המוצא של הסדרה הולכים ומתעבים - לפחות על סמך הפרק הראשון - ויוצרים מחדש את הסיפור השלם והמוכר, רק עשיר יותר ועם ערך מוסף. מדובר ביחס ובטיפול שגם ז'אנרים אחרים במוזיקה הישראלית לא זכו לו, ועל רקע גילויי גזענות דוחים כאלה ואחרים, אפשר אם כן להיתלות בהתקדמות שבכל זאת נעשתה. ומי יודע, אולי הסדרה הרביעית על המוזיקה המזרחית תשלים את החוסרים.
"מהכרם עד קיסריה" משודרת במוזיקה 24 בימי שישי ב-15:00, שידור נוסף בשבת ב-18:00.