דוד נגד גוליית: ריאיון עם במאי "השקט שבפנים", שינסה לתת השבוע קונטרה ל"מלחמת הכוכבים"

מול "מלחמת הכוכבים" תעמוד באולמות בסוף השבוע הקרוב דרמה צנועה ומלנכולית עם גבריאל ביירן, איזבל הופר וג'סי אייזנברג. הבמאי שלה, יואכים טרייר, מסביר למה הוא תמיד עושה סרטים עצובים

אבנר שביט, קאן
15/12/2015
יח"צ - חד פעמי

הבמאי יואכים טרייר בכלל לא חשב על הסמיתס כשקרא לסרטו "Louder Than Bombs", כשם אחד מאלבומיה. הרפרנס שלו היה שורה מספר של אליזבת סמארט, ממנה גם מוריסי שאב השראה בזמנו. היוצר הנורבגי רק לא לקח בחשבון את הקורלציה בין עיתונאי הקולנוע בעולם ומעריצי הלהקה הבריטית. כך שיום לאחר פרמיירת הסרט במסגרת התחרות הרשמית של פסטיבל קאן לפני תשעה חודשים, כולם מפגיזים אותו באותן שאלות.

גם אני חוטא בכך ותוהה איזה מקום תופס האלבום הקלאסי בעולמו האישי והיצירתי. "אין לך שאלות מקוריות יותר?" הוא עונה, ובמילותיו של מוריסי - הפסק אותי, הפסק אותי, אם שמעת את הבדיחה הזו כבר.

בדיעבד, השאלה לא רק מציקה אלא גם לא רלוונטית, שכן בישראל, בה למילה כמו "פצצות" יש משמעות רגישה מדי, הוחלט לקרוא לסרט "השקט שבפנים". רגע לפני שאתם הולכים לצחוק על המפיצים המקומיים, קחו בחשבון שהם לא לבד: בצרפת, למשל, תוכנן לשמור על השם המקורי, אלא שאז קרה מה שקרה בפריז, הציבור במדינה נעשה גם הוא רגיש לבומים, והפוסטרים הוחזרו למחסן כדי להחליף לתרגום חדש וסטרילי – "בחזרה הביתה". לפחות לא הלכו על "להציל את מארק וואטני".

כך או כך, מאחורי כל השמות הללו מסתתר אותו סרט, והאמת כי "השקט שבפנים" הוא הגדרה מדויקת למה שמתרחש בו – סיפורה של משפחה ניו יורקית עצורה ומופנמת, המתמודדת בדרכה האומללה עם מותה של האם. הקהל שלא הזמין כרטיסים מראש ל"מלחמת הכוכבים" ויחפוץ תחת זאת בדרמה מלנכולית, ימצא כאן את מבוקשו, ויזכה לראות תצוגות משחק שקטות ומיוסרות מתמיד של איזבל הופר, גבריאל ביירן כהורים וג'סי אייזנברג כאחד מבניהם.

עוד בוואלה!

החורף מגיע: אלו הצמחים שאתם רוצים להכיר לחיזוק הגוף

בשיתוף סופהרב
מיוסרים מתמיד. גבריאל ביירן ואיזבל הופר ב"השקט שבפנים"(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

האופי הטרגי והעגמומי של "השקט שבפנים" אינו מפתיע, שכן כך היו גם שתי עבודותיו הקודמות של טרייר, אותן ביים במולדתו ובשפתו – "Reprise" ו"אוסלו, 31 באוגוסט". שתיהן הוקרנו גם כן בקאן, זכו להערכה והקנו לבמאי כרטיס טיסה להוליווד, אך הוא עצמו מודה שהן לא קלות לצפייה. "הסרטים שלי הם לא כאלה שאפשר למכור במשפט אחד", הוא אומר. "קח לדוגמה את 'אוסלו, 31 באוגוסט', איך תמכור אותו? 'סיפורו של ג'אנקי לשעבר שרוצה להתאבד'? זה נורא, מי ירצה לראות את זה. אבל התחלתי כמוזיקאי, ובאתי מעולם ההיפ-הופ והפאנק, אז הם לימדו אותי לבטא את עצמי איך שבא לי".

ומה שהתחשק לו לעשות זה דרמה ברוח הקולנוע האמריקאי של פעם, בין שנות השבעים לשמונים – הוא מציין את "קרמר נגד קרמר" ואת "רגשות", "ספטמבר" ו"אשה אחרת" של וודי אלן, למשל, בתור כמה מקורות השראה. "פעם היו הרבה סרטים כאלה בקולנוע, והיום הכל עבר לטלוויזיה", הוא מכריז, "רציתי להפקיע את הדרמה מ-HBO, להוכיח מחדש שיש לה מקום גם במסך הגדול".

מלכתחילה חשבת למקם אותה בניו יורק?

"האמת, יש לי סיפור מצחיק: כשהתחלתי לעבוד על התסריט, היה לי בראש גם את 'מועדון ארוחת הבוקר', כי הייתי בטוח שהוא צולם בניו יורק, אבל אז התברר לי שבכלל צילמו אותו בשיקגו! וברצינות: תראה, הייתי חייב למקם את ההתרחשות בעיר גדולה, כי אם המשפחה היא צלמת מלחמות מפורסמת ולאב היתה בעבר קריירת משחק, אז זה לא יכול היה להתרחש באיזה כפר בלבה של אמריקה או באוסלו. חוץ מזה, היה לי חשוב לעצב את ההורים כסוג הדמויות הללו שהיו היפסטריות בשנות השמונים אבל עכשיו התברגנו קצת, וזה משהו שאופייני לניו יורק. נוסף לכל זה, אני חייב להודות שקסמה לי המחשבה על לביים סרט עם עלי שלכת, כמו שמוצאים בחוף המזרחי, כמו שתמיד ראיתי ואהבתי בתור הזהב של הקולנוע האמריקאי".

המטרה: לשחרר את התמונות מהבולשיט. מתוך "השקט בפנים"
"כשאני הייתי נער מתבגר, בשביל שיהיו לך חברים היית צריך אוסף תקליטים מגניבים בחדרך וכמה בדיחות מצחיקות באמתחתך. היום, הווירטואליות שינתה הכל"

טרייר, בתחילת שנות הארבעים לחייו, מדבר על עבודתו ברצינות רבה, בשפה גבוהה ובמשפטים עמוסים. אישיותו משתקפת בסגנון עשייתו, וכמו בשני סרטיו הקודמים, גם הפעם נהנה הבמאי להשתעשע עם ארגז הכלים האמנותי: סלואו-מושן, קלוז-אפ, וויס-אובר, פלאשבק ועוד ועוד מחכים כאן לצופים, במה שלעתים נראה כמעין קורס מזורז במבע קולנועי לסטודנטים שנה א'.

"איך אמר פעם בונואל? אתה עושה סרטים לחברים שלך, ומקווה לגלות שיש לך כמה שיותר כאלה", הוא אומר בהקשר לכך. "ברור לי כי יש אנשים שהסגנון שלי יכביד עליהם, אבל בעיני הוא קול, ואני מקווה ובטוח שיש עוד צופים שמסכימים איתי.

"בכל מקרה, אף אמצעי אצלי לא מיותר. לכל יש סיבה ומשמעות. למה למשל אני אוהב להשתמש בקריינות? כי זה משחרר אותך מבולשיט. זה משחרר את התמונות. הן כבר לא צריכות להעביר סיפור, ואתה יכול לתת להן נפח פחות טכני ופרקטי, ולהשתמש בהן לשם התבוננות. לא המצאתי את זה כמובן, אני נתלה פה באילנות גבוהים – גם אצל קובריק, כמובן, יש שימוש תכוף בוויס-אובר".

איך היה לעבוד עם איזבל הופר? בכל הקשור לתעלולים אמנותיים, היא בטח פרטנרית טובה לפשע.

"בהחלט. אני זוכר איזה רגע שישבנו והתלבטנו באיזה סוג עדשה לצלם, והיא באה וסיפרה על איך שברול היה מצלם. אמרתי לעצמי 'גוד דאם! לחשוב שהיא כבר עברה את החוויות האלה עם שברול'. היא עכברית קולנוע אמיתית, ואדיבה מספיק כדי לחלוק מהניסיון שלה. אבל נהניתי מהעבודה עם הצוות כולו, גם עם השמות הפחות מפורסמים כרגע. קח לדוגמה את רייצ'ל ברוסנן, המגלמת את בת הזוג של ג'סי אייזנברג".

וואו, היא מדהימה. כבר ב"בית הקלפים" אי אפשר היה שלא להתאהב בה.

"כן, היא נהדרת ממש".

אחיו של הדמות שמגלם ג'סי אייזנברג חזק בגיימינג, וזה משהו שנהיה משמעותי לעלילה. זה עולם שאתה מכיר מקרוב?

"ממש לא, אבל אני יודע שזה חלק ענק מחיים של אנשים בימינו, בעיקר בדור הצעיר. נתקלתי כבר באנשים שאף פעם לא פגשו את החברים הכי טובים שלהם. אני לא רוצה להיות שיפוטי, אבל זה כן מעניין אותי. הווירטואליות הזו בטח עושה משהו לכישורים החברתיים שלך, לא? כשאני הייתי נער מתבגר, בשביל שיהיו לך חברים היית צריך אוסף תקליטים מגניבים בחדרך וכמה בדיחות מצחיקות באמתחתך, היום הכל השתנה".

מתוך הפסקול המדהים של "אוסלו, 31 באוגוסט"

תמיד יש לך פסקולים טובים. ב"אוסלו" למשל הכרת לנו שיר מדהים בשם "Dying Hipster"

"באמת? אהבת את זה? קול!".

וגם כאן יש פנינים, כולל כאלה שכבר מזמן לא פוגשים בפסקולים, נגיד שירים של מדיום מדיום וסילבסטר.

"אני לא רוצה להתרברב, אבל נוסף לעבודה הקולנועית אני גם מתקלט, כך שבהחלט יש לי ידע מוזיקלי רחב, וזה משהו שאכפת לי ממנו".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully