עיניים גדולות 42: הגניזות הקולנועיות הכי מכעיסות של השנה

בכינו, פחדנו ועכשיו הגיע הזמן להפסיק להיות חמודים ולהתחיל לזעום. סיכום השנה בהשראת הרגשות מ"הקול בראש" ממשיך, ועתה מגיע תורו של הכעס, אותו גוש אדמוני המתפוצץ בכל פעם שמרגיזים אותו, וזה כמובן קורה הרבה.

אחרי הכל, לא חסרות לשוחרי הקולנוע, בארץ ובכלל, סיבות להתעצבן: העמלות באינטרנט, מחירי הפופקורן, התרגומים המגוחכים, הטריילרים הארוכים, השכנים למושב שמרשרשים בסוכריות ועוד. אבל את התרעומת הכי גדולה, אם לא בקהל הרחב אז לפחות בקהילה המצומצמת של עכברי המסך הגדול, מעורר עניין מסוים אחד – גניזתם של סרטים מעניינים, שבמקרה הטוב זוכים להקרנה או שתיים במסגרת סינמטקית, ואז מדלגים על האולמות ומגיעים היישר לפורמט ביתי.

באופן עקבי, זה אחד הדיונים המורכבים והאמוציונלים בתרבות הקולנוע המקומית. יש בו הרבה היתממות והתלהמות משני צדי המתרס, ומובן גם שקצרה היריעה מלמצות אותו. אפשר רק להתמקד בממד המרגיז ביותר של תופעת הגניזה: השרירותיות שלו, הנובעת מכך שבישראל, בניגוד למדינות אחרות בעולם, אין בדרך כלל הפרדה בין בעלי האולמות למפיצים, ואלה גם כרוכים לעתים בכל מיני חוזים בינלאומיים.

אז לפעמים סרט זוכה להפצה מסחרית בארץ בגלל שהוא טוב ו/או ניחן בפוטנציאל כלכלי, אבל לעתים זה קורה פשוט כי בעלי הזכויות חייבים לעשות כן, או אולי בגלל שבדיוק יש להם איזה אולם למלא. מנגד, ייתכן ופנינה תיגנז כי התגלגלה לידיים הלא נכונות, שלא ידעו מה לעשות איתה, או שלא היה להם איפה להקרין אותה, או שקיבלו הוראה מחו"ל להשאיר אותה במגירה. אין מה לעשות, אנחנו נקודה קטנה ולא עצמאית במיוחד בשוק תאגידי-גלובלי, ואם הבוסים הגדולים בהוליווד רואים שמשהו נכשל באמריקה ומחליטים לצמצם נזקים ולבטל את הפצתו בישראל ובפורטוגל, למשל, אז כך יהיה.

עוד עניין שצריך לקחת בחשבון: לא כל סרט מתאים לכל מקום, וסגירת רוב בתי הקולנוע העירוניים פגעה בסוג מסוים של סרטים. סינמה סיטי ודומיהם מעדיפים להציג הפקות ענק הוליוודיות או מנגד מותחני אקשן וקומדיות רומנטיות סוג ב', אבל לא דרמות איכות טורקיות ולהיטי אינדי אמריקאי. אלה מצאו בעבר את מקומם בגת, אורלנדו וכדומה, אבל עם סגירתם, נוצר צוואר בקבוק עמוס מדי. רשת לב עושה עבודת קודש, אבל אי אפשר להפיל את הכל עליה.

את כל ההסברים הסבוכים הללו אפשר לפשט בדוגמה אחת – מקרה נוח באומבך. הבמאי האמריקאי ביים השנה שני סרטים. "כשנהיה צעירים" ו"מיסטרס אמריקה", אליו נתייחס גם בהמשך. שניהם אטרקטיביים (או לא אטרקטיביים) באותה מידה, ובכל זאת הראשון הופץ והאחר לא. למה? כי אחד מהם שייך לפופטיץ', והשני היה בחזקתו של קופטיץ'. זה הכל, ובמקרה ההפוך, בהחלט ייתכן שדווקא הגנוז היה מופץ כאן בגאון. שרירותיות זו מסבירה גם למה תוצרים כושלים כמו "רוק בקסבה – אפגניסטן" עולים כאן בקול ענות חלושה, רק כדי לעוף מן המסכים לאחר שבועיים.

אז מה נותר לעשות? לנסות להתנחם בעובדה שלרוב, גם הגנוזים נהנים מכמה הקרנות בפסטיבל מקומי כזה או אחר, וכמובן מן העובדה שאת כולם אפשר לראות בפורמט ביתי. זו לפעמים רק חצי נחמה או לא נחמה בכלל, כי לפחות כמה מהם דורשים צפייה במסך גדול, אבל זה מה יש.

הרשימה הבאה לא נועדה לזרות מלח על הפצעים או לסגור חשבון עם המפיצים, אלא בעיקר לתת כבוד לסרטים שבגלל גניזתם לא היתה לנו הזדמנות להרחיב עליהם את הדיבור במהלך השנה, בתקווה שיתעורר במישהו החשק לצפות בהם במעונו - כולם זמינים כבר עכשיו בפורמט ביתי.

כיוון שהיתה כמובן כמות עצומה לבחור מתוכה, הרשימה סלקטיבית ככל האפשר. היא לא כוללת סרטים שפשוט לא היתה דרך להביא לארץ, נגיד "טקסי טהרן" המופתי אך האיראני, שהבמאי שלו לא רצה למכור אותו לארץ כדי לא להסתבך עם השלטונות. גם אין בה, לא מתוך זלזול אלא פשוט מחובת הצמצום, יצירות מהוללות בסדר הגודל של "בית קברות מופלא" ו"יונה יושבת על ענף", כי ברור שהן באמת מתאימות יותר לסינמטק מאשר לקהל רחב. העשרה שלפניכם הם כאלה שהיה להם פוטנציאל מסחרי כלשהו, ואפשר להמר כי לפני עשור, בתקופה יפה ונוחה יותר בעולם ההפצה הקולנועית, לפחות חלקם היו מוצאים דרכם לאולמות.

עוד הערה טכנית: הרשימה כוללת כמה סרטים שבארץ הפקתם הופצו כבר ב-2014, אך ברוב העולם הוקרנו רק השנה, ולכן רלוונטיים לעניינו. מנגד, אל תחפשו בה את "קרול", "נעורים" וכדומה, כי אמנם הם כבר הוקרנו מעבר לים וטרם אצלנו, אבל הם יגיעו אלינו בחודשים הקרובים, אז חלילה איש לא מתכוון לגנוז אותם.

ומשפט אחרון לסיכום: כמו בעלי קבוצת כדורגל המגיב לצעקות הבוז של האוהדים המשוכנעים כי שגה בכל החתמותיו, ברור כי כל מפיץ שיקרא את הרשימה הזו יגיד לי כי אם ייתן לי את המפתחות, החברה שלו תפשוט רגל אחרי שבוע.

מה פספסנו? דרמה גרמנית על יהודיה שניצלת בנס מזוועות מחנות ההשמדה, שבה לברלין מיד לאחר תום המלחמה ומגלה שאיש לא מזהה אותה.

למה חבל שפספסנו? לא רק שהסרט מככב במצעדי השנה של כלי התקשורת בעולם ומציע לעכברי הסינמטקים מחוות מענגות להיצ'קוק, אלא שהוא גם קומוניקטיבי לחלוטין ובהחלט מדבר גם לקהל רחב. נוסף לזאת, מן הסתם הנושא שלו אמור היה לעניין במיוחד את הציבור הישראלי.

מה פספסנו? גם כן דרמת מתח גרמנית, והפעם היא עוקבת בתנועה מתמשכת אחת, בלי קאטים, אחר בילוי ברלינאי פרוע במיוחד של כמה צעירים.

למה פספסנו? כי זו עוד אחת מן היצירות הגרמניות המדוברות של השנה, והיתה כאן הזדמנות להתוודע לתרבות הגרמנית מעבר לנתונים שטחיים על מחירי הדירות ומוצרי החלב, וגם לקבל מבט מעמיק ויוצא דופן בכרך הברלינאי שכולם כל כך אוהבים לדבר עליו אבל מעטים מכירים באמת. חוץ מזה, ובלי קשר לסיבות חוץ-קולנועיות, צורת הצילום יוצאת הדופן מעלה את "ויקטוריה" למעמד של הישג אמנותי מרשים ומרתק.

מה פספסנו? סרט קנדי דובר צרפתית ויידיש, בכיכובה של הדס ירון, על סיפור אהבה בלתי אפשרי בקהילה החרדית במונטריאול.

למה חבל שפספסנו? כי זה סרט יפה, המתהדר באחד השימושים הקולנועיים הטובים בשיר של לאונרד כהן, ונוסף לכך הוא גם מאפשר להיווכח בכך שהדס ירון היא השחקנית הישראלית הכי מצליחה כרגע בעולם סרטי האיכות הבינלאומיים (לאחרונה יצאה גם דרמה איטלקית בכיכובה). בצד זאת, "פליקס ומאירה" גם מעניק הצצה מאירת עיניים לחיים של תרבות וקהילה יהודית, והיה נחמד אם מקבלי ההחלטות בארץ היו מאפשרים לנו להיחשף ליידישקייט כזה לא רק כשהם זקוקים להקלות מאיזה רגולטור ממשלתי.

מה פספסנו? דרמה מאוריטנית, בהפקה צרפתית, המתארת את השפעות ההשתלטות של האיסלאם הקיצוני על חלקים במאלי.

למה חבל שפספסנו? קודם כל, בלי קשר לגיאו-פוליטיקה, מדובר ביצירת מופת קולנועית בלתי נשכחת, ולא פלא שהיא זכתה באוסקר הצרפתי, היתה מועמדת לאוסקר האמריקאי וגרפה עוד שלל עיטורים ותשבוחות. נוסף לכך, העיסוק שלה בפנאטיות דתית נהיה רלוונטי מיום ליום, ולמעשה, קשה לחשוב כרגע על סרט אקטואלי יותר מ"טימבוקטו".

מה פספסנו? דרמה דוברת אנגלית של הבמאי היווני המוערך יורגוס לנטימוס. קולין פארל, רייצ'ל וויז וליה סיידו מככבים בסיפור על עולם בו השלטונות פוקדים על פנויים-פנויות למצוא בני זוג, פן יעבירו אותם מטמורפוזה ויהפכו אותם לחיות, למשל כלב או לובסטר.

למה חבל שפספסנו? רבים סבורים כי "הלובסטר" הוא מאסטרפיס. גם אם לי עצמי יש שלל הסגות לגביו, אין ספק כי לכל הפחות, חייבים להודות שהוא מתבסס על אחד התסריטים המקוריים והשנונים של השנים האחרונות. כמו כן, הדיון של הסרט בלחץ החברתי המופעל על מי שטרם התחתנו, נוגע ליותר ויותר אנשים בימינו לנוכח הגידול במספר הרווקים. ואם כל זה לא מספיק, מעריצי קולין פארל זוכים כאן לחזות בו בתפקידו הקולנועי הראוי מזה שנים, ואולי אי פעם.

מה פספסנו? דרמת מדע בדיוני על מיליארדר היי-טק המפתה את אחד המתכנתים הזוטרים שלו להשתתף בניסוי באחוזתו, בו יידרש להכריע אם היפהפייה שבמקום (אליסיה ויקנדר) היא אדם או רובוט.

למה חבל שפספסנו? גם במקרה זה, אפשר אולי להתווכח עם הרבים שקושרים כתרי זהב לראשו של הסרט, אבל אפילו אם הם מגזימים, אין ספק כי מדובר באחד מן התסריטים הכי יצירתיים וחכמים שראינו מזה שנים בז'אנר. נוסף לכך, הביצוע שלו מציג בפנינו שלושה מן השחקנים הצעירים שהכי כיף לפגוש כרגע על המסך - לא רק אליסיה ויקנדר, אלא גם אוסקר אייזק ודוהמל גליסון.

מה פספסנו? דרמה המציגה את סיפורו של סטנלי מיליגרם, הפסיכולוג היהודי שערך בשנות השישים את הניסוי השערורייתי ופורץ הדרך, בסופו התגלה עד כמה צייתנים אנשים, ובאיזו זריזות הם נכנעים לסמכות ומתמסרים לה.

למה חבל שפספסנו? כי הסיפור שהוא מציג פשוט מרתק, וההתעמקות שלו בשאלת הצייתנות צריכה ויכולה לעניין כל צופה, היום עוד יותר מאשר בזמן התרחשות הסרט. מעניין גם הקישור שעושה "אקספרימנטר" בין יהדותו של הפסיכולוג, רצונו להבין מה איפשר את האפקטיביות של המכונה הנאצית והחשיבות שייחס לעריכת הניסוי ופרסום תוצאותיו, על אף מחאות עמיתיו באקדמיה.

מה פספסנו? הסרט השני שביים נוח באומבך השנה, לצד "כשנהיה צעירים", בו הוא שב לשתף פעולה עם גרטה גרוויג, כוכבת "פרנסס הא" מ-2013. כאן היא מגלמת צעירה ניו יורקית המתחילה להתרועע עם מי שאמורה להפוך לאחותה החורגת, ואז מתגלה כי פעור בין השתיים קיטוב דורי ואישיותי משמעותי.

למה חבל שפספסנו? בעיני זה הסרט הכי מורכב ברשימה, ולכן קשה לתמצת אותו כך על קצה המזלג. אפשר לקוות שעוד תהיה בכל זאת הזדמנות להרחיב בעניינו (הקרנה בפסטיבל או בערוץ טלוויזיה, למשל; בינתיים אפילו זה לא קרה). עד אז, אומר רק דבר אחד: מבין שלוש העבודות האחרונות שיצר באומבך, זו האסתטית מכולן, ובכלל מדובר באחד הסרטים היפים של הבמאי ושל הקולנוע האמריקאי העצמאי העכשווי בכלל. הצילום, הקומפוזיציות והעמדת הסצנות עוצרי נשימה, וחבל לא להתרשם מכך בצורה מיטבית, על המסך הגדול.

מה פספסנו? מעין "בלש אמיתי" בספרד של תחילת שנות השמונים, על שני שוטרים החוקרים סדרת רציחות בעיר מרוחקת, כל זאת על רקע המעבר של המדינה מן השלטון הדיקטטורי לדמוקרטיה.

למה חבל שפספסנו? כי הקולנוע הספרדי הוא התעשייה הכי לא מוערכת דיו באירופה, וגם אצלנו כמעט ולא מתוודעים לסרטים שאינם של אלמודובר, וזה מצער, מה עוד שלא חסר דוברי ספרדית בארץ; כי הסרט הוא ההמחשה הקולנועית הכי מרתקת עד כה לאחת התופעות הפוליטיות-תרבותיות הבולטות בספרד של השנים האחרונות: ההתעוררות המאוחרת של החברה, שסוף כל סוף מתחילה להתמודד עם הפצעים של עידן פרנקו; וכי מעבר לכל זה, מדובר פשוט במותחן בלשי עשוי היטב, שיספק את חובבי הז'אנר לא פחות מן התוצרים המקבילים מסקנדינביה וארצות הברית.

מה פספסנו? עיבוד חדש, והפעם במסגרת סרט אנימציה צרפתי, לסדרת הספרים הקלאסית של טובה יאנסן.

למה חבל שפספסנו? אפשר להבין למה המפיצים המקומיים נרתעו, לפחות בינתיים: זה סרט איטי למדי, שלא מובן מאליו לשווק אותו, ועובדה שהוא שבר קופות בפינלנד אך נכשל בצרפת. גם התבססותו הישירה על המקור הספרותי, בשעה שרוב הישראלים מכירים את "המומינים" דרך סדרת האנימה היפנית, היתה עומדת לו לרועץ.

ובכל זאת, עצם אזכור המילה "מומינים" מעורר התרגשות בכל כך הרבה ישראלים, שקשה לא למחות על כך שנמנעה מאיתנו סגירת המעגל הנוסטלגית הזו. ואם לחזור לנקודת ההתחלה, הרי לא מעט זבלוני אנימציה מגיעים לאולמות בארץ, אז אם "נוקאאוט צ'יקן" ו"ברבי ציידת האוצרות" כן, למה דווקא גיבורי ילדותנו לא?