שנת 2002. שבועיים לפני הפעם הראשונה בחייה שבה השחקנית שרון טל עולה על במת התיאטרון, לגלם את דמותה של שפרה בבכורת ההצגה "שונאים סיפור אהבה" בתיאטרון מיקרו, אמה מתה ממחלת הסרטן. "הייתי אז ממש ילדה (בת 20. ש.ב) והחוויות הראשונות שלי על הבמה היו מאוד חזקות. הכל היה תחת צל מאוד גדול של האסון שקרה למשפחה. בתפקיד בהצגה הזאת היו לי הרבה טקסטים של דיאלוג עם אלוהים, מתוך 'שיר השירים'. הרגשתי שאני מדברת עם אמא שלי לגמרי. זו היתה תחושה מאוד ברורה. באמנות האמיתית בעיני יש אלמנט של קדושה. היא יכולה להיות חילונית, אבל יש משהו בתיאטרון ובקולנוע שהוא קדוש בעיני", אומרת טל לוואלה! תרבות.
גם בסרט החדש שבו משחקת טל, "היורד למעלה" בבימויו של אלעד קידן שעולה בסוף שבוע זה לאקרנים, יש לתחושתה, "משהו קדוש. יש חסד. מישהו כתב משהו יפה: תורה בעל פה לומדים בישיבה. תורה בכתב לומדים בעמידה. ואת תורת החסד לומדים בהליכה". טל מתייחסת לכך שבסרט "היורד למעלה", כפי שרומז שמו, ההליכה היא מוטיב משמעותי. העלילה מתרחשת בחיפה, ובמרכזה שתי דמויות: אורי (איתי טיראן) היורד את הכרמל ברגל כדי לעלות על אונייה ולברוח מכל מה שהוא אוהב ומתעב. במקביל, משה (אורי קלאוזנר), גבר קשה-יום מהעיר התחתית יוצא למסע סיזיפי במעלה ההר, בעקבות עגיל שאבד לאשתו. אחד עולה, השני יורד, ושניהם עוברים מסע. הסרט, שצולם לאורך הצלע ההיסטורית של הכרמל וגרמי המדרגות שלה, זכה לאחרונה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל חיפה, וכן ב-3 פרסי אופיר עבור תסריט, עריכה ופס-קול.
"אין תפקידים קטנים, יש שחקנים קטנים", אומרת הקלישאה. ועם זאת, טל מוכיחה שהקלישאה נכונה. התפקיד של טל לא נמשך יותר מכמה דקות בודדות בסרט שנמשך קרוב לשעתיים, אבל אלו הדקות הכי טובות בסרט. טל מתגלה כשחקנית שובת לב. ואולי יש מקום לאמירה אחרת, שהגתה שחקנית אחרת בשם איילת רובינסון: "אין תפקידים קטנים, יש שחקניות שלמדו משחק". טל למדה גם למדה: לא פחות מ-6 שנים, קודם בניסן נתיב ואחר כך אצל המורה אנטולי וסילייב בונציה. אחרי שנים של לימודי תיאטרון, כוכבה דורך דווקא בקולנוע. בנוסף להשתתפותה ב"היורד למעלה", טל מופיעה גם ב"ארץ פצועה" של ארז תדמור שיעלה בקרוב. הקהל הרחב עוד לא מכיר אותה, אבל היא כבר זכתה להכרה בתעשייה, ועבור תפקיד קודם שלה בסרט "ההתחלפות" של ערן קולירין היתה מועמדת לפרס השחקנית הראשית הטובה ביותר בפסטיבל ונציה 2011 ובטקס אופיר 2012.
טל נולדה במושב אלמגור ליד הכנרת ומגיל שנתיים גדלה בירושלים. אמה היתה מורה לערבית ומנהלת כוח אדם במועצה להשכלה גבוהה ואביה רואה חשבון. היא למדה במגמת תיאטרון וספרות בתיכון. לאחר שזכתה בתפקיד הראשי הראשון בתיאטרון מיקרו, המשיכה לשחק בו במשך חמש שנים והשתתפה גם בהצגות "פרידה מדון ז'ואן" ו"נדרים". מיכאל אלוני, שהיה חלק מהמחזור בו למדה טל בניסן נתיב, מספר לוואלה! תרבות כי הוא זוכר אותה כמישהי "מוכשרת, תמיד חוקרת ומחפשת, וגם מעופפת. מסוג האנשים שיחפשו את המשקפיים שלהם בזמן שהם על ראשם. היא גם גרמה לי פעם לקפל את הכביסה שלה בבית, בזמן עבודה על תרגיל".
חוץ מחיפה, טל גם ראתה עולם כאמור. "פסטיבל ונציה היה חוויה סוריאליסטית", אומרת טל, "מה שהיה הכי מדהים בהקרנה בונציה, זה לראות את 'ההתחלפות' על מסך ענק באולם של כמעט 2,000 איש. האולם היה מלא אבל עדיין אפשר היה לשמוע כל רחש בקהל. 'ההתחלפות' זה לא סרט אקשן רב פעלולים. זה סרט שדווקא מצטיין במינוריות שלו ובניואנסים. ושם ממש הבנתי את הקסם הזה של צפייה בקולנוע. זו חוויה כל כך אינטימית, דווקא כי מדובר ברגשות מאוד עדינים שהסרט מעביר. אתה חווה את זה כצופה עם עוד 1,999 צופים, והתחושות כל כך מינוריות שאין להן אפילו שם או מילה להגדירן. וזה התמצית של היופי של כל אמנות גדולה - להעביר מה שבלתי ניתן להעברה במילים".
למדת שנים רבות תיאטרון, קודם בארץ בניסן נתיב ואחר כך בונציה אצל המורה והבמאי אנטולי וסילייב, אבל את פעילה יותר דווקא בקולנוע. האם היית רוצה להשתלב בתיאטרון הרפרטוארי בארץ?
"נכון, זה הפרדוקס של חיי. בפועל למדתי 6 שנים תיאטרון, ואני בעצם משחקת בקולנוע יותר. אני יותר נוטה לנדוד למחוזות הקולנוע. אני חושבת שעושים פה קולנוע משמעותי, אמנותי ואמיתי. יש לי עוד כל כך הרבה חלומות, כל כך הרבה במאים ובמאיות שאני רוצה לעבוד איתם ורעיונות לתסריט שאני רוצה לכתוב. איכשהו בארץ, המקום של הקולנוע יותר מדבר אליי. יש לי בעיה עם תיאטראות רפרטואריים עם איך שחלוקת הכסף נעשית בהם, עם הבידור שהם עושים שאינו הדרך שהתחלתי בה ועם המחסור בתיאטרון אלטרנטיבי כמו שאני אוהבת. אני בנאדם שנורא צריך ללמוד. אני כל הזמן צריכה להיות במקום שמחדש לי, אני מחפשת הרפתקאות ושינויים, אני לא יכולה להופיע כל ערב באותה הצגה בתיאטרון רפרטוארי ולעשות את אותו הדבר. לי קשה עם זה".
שנים בודדות לאחר שפסעה על השטיח האדום בפסטיבל ונציה, צעדה השנה טל על השטיח האדום של פסטיבל קאן בבכורה העולמית של הסרט "היורד למעלה". "רגע בלתי נשכח מפסטיבל קאן התרחש כששכחתי את כל השמלות שלי על המטוס", צוחקת טל. "ברור שאם יש סיוט אולטימטיבי אז הוא יקרה לי. דפקתי ספרינט מטורף בחזרה, והמזל שלי היה שהיתה שם מישהי מבוגרת עם מקל הליכה, והיא עיכבה את הדיילים. רצתי באמוק בחזרה לתאים שם, עברתי את כל הדלתות ההפוכות שאי אפשר לעבור אותן, את כל הזכוכיות שנפתחות רק לכיוון אחד. ולמזלי מצאתי את השמלות". פסטיבל קאן, לדבריה, הוא "קצת כמו נשף, ובסופו כולם הופכים לדלעת. המקצוע שלי, כפי שאני תופסת אותו, הוא לא ללכת על שטיחים אדומים".
בסרט "היורד למעלה" דמות אחת עולה ודמות שנייה יורדת. באלו רגעים בחייך היתה ירידה לשם עלייה?
"כל הזמן יש לי ירידות לשם עליות, על בסיס יומיומי. כשחזרתי לארץ, לפני 3 שנים, היה לי משבר. גם בגלל שלמדתי משהו שהוא כל כך שונה מהמציאות פה, שהוא כל כך אחר ומאוד לא קונבנציונלי. היה לי שבר, שלא הבנתי מה שייך למה. משהו שהתחיל אצלי לפני 3 שנים, נמשך ורק מתגבר כל הזמן, זו ההבנה שבשבילי, הדבר הזה של להיות אמן ויוצר בארץ, שקורא לעצמו ישראלי, קשור גם לתודעה פוליטית. אני חייבת לגעת בשבר, חייבת לגעת בו עם הגוף שלי, עם הנשמה שלי, להיות מעורבת, להיות בפנים. זה היה משבר שהביא אצלי לעלייה. היום אני עובדת בעמותה שנקראת 'אפשר אחרת' שעובדת עם נוער יהודי ופלסטיני, לומדת ערבית וגם עושה פרויקטים שלי שנוגעים למצב הפוליטי. זה נורא חשוב. בשבילי אין דרך אחרת אם אני בוחרת להיות פה".
הפעילות הפוליטית שלך מזכירה לנו שגם איתי טיראן, לצדו את מופיעה בסרט "היורד למעלה" וגם שיחקת בסצנה ב"בני ערובה", לא חושש לבטא את דעותיו הפוליטיות.
"יש לי חברים בתיאטרון רפרטוארי, ואני רואה את הסיסטמה: קשה להרים את הראש ולזקוף אותו במקום שהוא מאוד מערכתי וקשור לשלטון. זה קשה מאוד. בגלל זה אני מעריכה את איתי טיראן מאוד על האומץ הפוליטי שלו. יש לו עמדה מאוד ברורה. אין שחקנים כאלה פה. אין את זקיפות הקומה הזאת. זה קשור לאיזשהו כבוד שלנו כבני אדם, להגיד מה אנחנו באמת חושבים. זה מאוד נדיר שמישהו אומר את זה בריש גלי, וגם שהוא פעיל ככל יכולתו. גם אלעד (קידן, במאי 'היורד למעלה' ש.ב.) מאוד הומני. אני מאוד שמחה שאני עובדת עם אנשים שנותנים לי השראה גם כבני אדם, לא רק באמנות שלהם".
בסרט "ארץ פצועה" של ארז תדמור, שייצא בקרוב, את ורועי אסף מגלמים בני זוג שהילד שלהם נעדר אחרי פיגוע בחיפה. את חרדה מהיום שבו תהיי אמא לילדים בארץ הזאת?
"אני נכנסת לחרדות לא רק ממחשבות על פיגוע, אני נכנסת לחרדות בכלל מהמצב בארץ הזאת, מהשאלה לאן כל זה הולך. אלה חרדות יומיומיות שבאות לידי ביטוי גם במה שאני עושה ואני הרבה פעמים מרגישה שאני עם שתי הידיים מנסה לעצור את זה. אני מרגישה שאני פה כדי להיות הסכר, לעשות שיהיה טוב, אבל באמת. אני מאוד מרחמת על הדמות שאני משחקת ב'ארץ פצועה'. התפקיד שלה נועד לבטא את המצוקה. כשחקנית ניסיתי מאוד לגרום לה לפעול בתוך הדבר הזה. בסרט היה פיגוע ויש כמה סיפורים שמתפתלים אחד בתוך השני. הקו שלה של החרדה על הילד הוא קו אחד מיני רבים שמציירים תמונת מצב של מדינה. הסרט מצייר סיר לחץ שבסוף יתפוצץ. יש גם פיצוץ בהתחלה ויש גם פיצוץ בסוף".
ובמעבר חד, בחזרה לתפקידה השונה לגמרי בסרט "היורד למעלה", שם טל היא בחורה חמודה אותה פוגש איתי טיראן בכרמלית של חיפה. הם מסתקרנים זה מזו. יש קסם באוויר. יש עניין אך לא נגלה אם כל זה מתפתח או לא כדי לא לעשות ספוילר. "איך אפשר להתנגד להיקסמות מזר ברכבת? זה הדבר הכי נחמד שיש", צוחקת טל. "זה על המקריות שבחיים, והצילומים בכרמלית היו מאוד קסומים. סגרו לנו את הכרמלית, צילמנו כל הלילה והיה שקט. אתה יודע, מין שקט כזה של אולפן. שקט הרמטי כזה, שמרוב ששקט אתה שומע פעמונים. מין קסם כזה. היה לנו מזל. כשהייתי בפסטיבל חיפה, שבו זכינו, ראיתי שהחליפו את הכרטסת בכרמלית. היתה סצנה שלמה סביב כרטוס הכרטיס. איתי לימד אותי איך לכרטס. בכרמלית צריך להכניס את הכרטיס, לחכות. להמתין. איזה עשר שניות! ורק אז זה מוציא לך את הכרטיס. זה משהו הכי עתיק שיש בעולם. זה עדיין היה שם כשצילמנו, והחליפו את זה ממש אחרי הצילומים. זה היה קטע ממש. אני מתה על חיפה. בגלל שאני ירושלמית. הכרמלית הולכת לכיוון אחד. חוזרת. עולה, יורדת. עולה, יורדת. פשוט. החיים הם פשוטים. לפעמים"