"חתונה מנייר" הוא הסרט העלילתי הארוך הראשון של ניצן גלעדי והסרט הישראלי האחרון שעולה לאקרנים בשנה אזרחית זו. נוסף לכך, הוא אולי ההפתעה הגדולה ביותר של הקולנוע המקומי ב-2015.
בתחילת השנה, כשטובי החזאים ניסו להעריך מי יהיו הסרטים הישראלים הגדולים שלה, מעטים הימרו על "חתונה מנייר". גם בגלל שהבמאי שלו אמנם ביים כמה יצירות דוקו מוערכות, "זמן משפחתי" למשל, אבל לא היה מוכר בתחום העלילתי, וגם מפני שתקציר העלילה נדמה היה מינורי למדי: סיפורה של צעירה מאותגרת שכלית, העובדת במפעל לייצור נייר טואלט במצפה רמון. זה לא נשמע כמו חומר לאוסקר, אלא יותר כמו בסיס למשחקי מילים מרושעים של ביקורות קטלניות.
אם כך, "חתונה מנייר" עבר מתחת לרדאר, אבל ברגע שהתחיל להתרומם, אי אפשר היה לעצור את הנסיקה. וכך, הוא מגיע לאקרנים כשבאמתחתו זכיות בפרסי אופיר ובפסטיבל ירושלים, וחשוב מכך: הקרנות מוצלחות בפסטיבלים של לונדון וטורונטו, שתיים מן הבמות החשובות בקהילת הקולנוע הבינלאומית. גם באירופה ובצפון-אמריקה התרגשו לעקוב אחר מערכת היחסים בין גיבורתו לבנו של בעל המפעל, שאביו לא מוכן לראותו מתרועע עם מישהי קצת שונה מכולן.
כבר מהדקות הראשונות של הצפייה, אפשר להבין למה זכה "חתונה מנייר" להערכה: על הנייר, אם קוראים רק משפט מהתקציר, אפשר אולי לחשוש כי מדובר בעוד דרמה חברתית שגרתית שהופקה רק כי מישהו חילק כסף לביים סרטים במדבר, אך בפועל מדובר בחוויה קולנועית יפהפייה, מפעימה אפילו. ניתן גם להבין למה זכתה לתהודה בינלאומית: אף שהעלילה נטועה היטב במציאות של זירת ההתרחשות, הרי שגלעדי מצליח בכל זאת להעניק לה נפח אוניברסלי, ולהפוך אותה למעשייה שיכולה לדבר לכולם.
לסרט יש מעלות רבות שמאפשרות לו להיות כזה, ולעומת זאת חסרון משמעותי אחד בלבד, אז קל יותר יהיה להתחיל דווקא בו. זו אמנם רק בעיה אחת, אבל היא משמעותית. בשל הלקות של הגיבורה, רבים מתושבי עיירתה שנקרים בדרכה נהנים להציק לה, ו"חתונה מנייר" מתאר את הרשעות שלהם בצורה שטחית, בוטה וצעקנית מדי. האנושיות שהוא מפגין בכל רגע אחר מתחלפת אז בדה-הומניזיציה, והדבר בולט במיוחד בתיאור של שני פרחחים טורדניים, שמתנהלים כמעין גרסה עכשווית של שמשון ויובב. כל עוד השניים דמויות משניות, זה פחות מפריע, אך כיוון שעם הזמן הם תופסים נפח מרכזי בעלילה, חוסר האמינות כבר זועק.
ועדיין, גם חולשה זו בטלה מול האיכויות המרשימות של "חתונה מנייר". הראשונה שקופצת לעין היא הנופים של מצפה רמון. גלעדי והצלם רואי רוט מציגים אותם במלוא תפארתם, ומעלים את התהייה איך זה שהקולנוע המקומי לא הרבה להשתמש בהם קודם לכן.
אך לא רק מן המכתשים מוציא הבמאי את המיטב. גם כשהדרמה מתרחשת בזירות יומיומיות יותר, למשל בתי הגיבורים או המפעל בו הם עובדים, הוא תמיד מצליח למצוא זוויות מפתיעות, מעניינות וקסומות לצלם דרכן, וכך גם להעניק לסרט ממד של סיפור אגדה. במהלך הצפייה אף מתעורר החשק להקפיא לרגע את התמונה, כדי להתענג על הדרך בה גלעדי העמיד ועיצב אותה.
בלתי אפשרי כמובן לעשות פאוז בקולנוע, כך שהסרט מתקדם לו בקצב טוב: הוא נמשך 82 דקות, ומתגלה כי זה לא שנייה אחת יותר מדי או פחות. לעבודת הצילום, הבימוי והעריכה מצטרפות גם תצוגת המשחק: אסי לוי כאמא של הצעירה השברירית ואריה צ'רנר כמנהל המפעל מהימנים כתמיד, ובצדם מככבים שניים מן הטובים בדור הצעיר של הקולנוע הישראלי. את הגיבורה מגלמת מורן רוזנבלט, ואת יקיר לבה, משחק רועי אסף.
שניהם היו מועמדים לפרס אופיר: אסף לא זכה על הופעתו כאן, שכן האקדמיה העדיפה לפרגן לתפקידו ב"ארץ פצועה", אך רוזנבלט כן, וקטפה לראשונה בקריירה שלה את פרס השחקנית הראשית הטובה ביותר. קשה לחלוק על הבחירה הזו. כמו דאנה איבגי ב"את לי לילה" בשנה שעברה, גם היא עמדה כאן בהצלחה באחד המבחנים האמנותיים והאתים הקשיים ביותר שיש. כלומר, לגלם באופן מדויק והגון דמות עם לקות שכלית.
במקרים כאלה, התחושה היא כי שמות תואר שחוקים רק יזנו את השפה ואת ההישג. ובכל זאת, נאמר כי כי המלאכה של רוזנבלט מאששת את ההבטחה שהיתה טמונה בהופעותיה הקודמות, למשל ב"אודם". כבר באותם סרטים קודמים פיתחה בגרות, מיומנות ואינטליגנציה יוצאות דופן, וכאן היא כבר מבשילה לגמרי, ונושאת על כתפיה משא עצום בלי למעוד ולו פעם אחת. תחת זאת, עבודת המשחק שלה היא מופת של תבונה ורגישות.
אך יותר מכל אלה, יש דבר אחר שמקנה ל"חתונה מנייר" את ערכו ואת ייחודו, וגורם לו לרגש בזמן אמת ולהישאר בזיכרון גם לאחר מכן: זו היכולת של גלעדי, כתסריטאי ובמאי, להוסיף רובד לדמויות ולמהלכי העלילה, ולתת משמעות לכל דבר בסרט.
בתחילה הרי אפשר לתהות למה בחר הבמאי לצלם דווקא במכתשים ולמקם את העלילה דווקא במפעל לייצור נייר טואלט, בחירות שעשויות להיראות כדאווין או כגחמה. אך בסופו של דבר, מתקבלות התשובות לכך, והן הופכות את "חתונה מנייר" למשהו שחוצה זמן ומקום ונוגע בכל אחד, גם אם מעולם לא ביקר במצפה רמון או התעניין בנבכי עולם הטואלטיקה.
זה לא סיפור מסוים על אנשים מסוימים, אלא משל על הרבה יותר מכך: על כמה שבני האדם קטנים מול הטבע, על כך שהחברה לא באמת מסוגלת לקבל את השונים והחריגים, ועל איך החלומות שלנו חומקים מידינו והולכים ומתרחקים מאיתנו, כמו פיסות נייר שמתעופפות ברוח.