פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      טעון קיפוח 66: ישי לוי מחבר בין מזרח ומערב

      הסינגל החדש של ישי לוי הוא חיבור מבורך שיוצר צליל ישראלי אותנטי, עופר לוי מספר לאומה שכואב לו, סהר שרב ממש לא מיוחד ושלי טל מתעללת בבעז שרעבי. הטור הים-תיכוני של רועי בהריר פרל

      טעון קיפוח 66: ישי לוי מחבר בין מזרח ומערב

      ישי לוי - "מבטך" (3:45)

      בשנות השבעים, כשמלחינים ומעבדים מוזיקליים ממוצא אשכנזי חברו למבצעים בני עדות המזרח ובראו, יש מאין, צליל ישראלי אותנטי, הדי הצקצוק של בכירי הז'אנר הגיעו עד קזבלנקה. הטענה הרווחת בקרבם היתה שמדובר באונס שמבצעת התרבות האשכנזית בצלילי אל-ערב, בניסיון להשליט בה את הסדר הפרטיטורי והאסתטי שמקובל על הממסד התרבותי הלבן במדינת ישראל.

      30 שנים בדיוק עברו מאז פסטיבל הזמר הים-תיכוני האחרון שהופק בארץ, ועם הזמן הגישה כלפי מה שקרה שם, במהלך אותה תקופה של סינרגיה מוזיקלית מרתקת, הלכה והתרככה: יוצרים ומבצעים משני הקצוות התחילו להבין שכל דיאלוג מוזיאלי בין הגלויות בארץ, גם אם הוא נגוע באינטרסים זדוניים ובקורטוב של גזענות בריאה, עדיף על נתק מוחלט בין מזרח למערב, שלא מסייע לאף אחד מהצדדים וגורם למוזיקה הישראלית, ככלל, להיות חד-גונית ונטולת זיק של חיים.

      במובנים רבים, אימת הקיפוח מנעה את המשך הדרך המשותפת הזאת. התהליך נעצר לפני 30 שנים, ורק עכשיו, בתקופה האחרונה, הוא מגלה סימני התחדשות. זה קורה בשני מסלולים מקבילים: זה של האינדי המזרחי, שמבטא התקרבות של המערב אל המזרח, וזה של עמיר בניון וישי לוי, שמציג התקרבות של המזרח אל המערב. נדמה ששניהם - בניון ולוי - החליטו לפתוח דף חדש בסיפור הזה, לשתף פעולה עם האויב האכזר ולהפסיק לפחד ממה שנהוג היה לכנות בניינטיז "השתכנזות".

      ב"מבטך" ממשיך ישי לוי להוכיח את מה שהתחיל בביצוע המונומנטלי שלו מלפני כמה שנים ל"מלנכולי" של "החברים של נטאשה": עם כל הכבוד למה שאשכנזים יודעים לעשות ולמה שמזרחים יודעים לעשות, הדבר האמיתי קורה כשמזרחי ואשכנזי מתחברים זה לזה ברמות עמוקות של רגש, הבנה ומוזיקאליות. גם ב"מבטך", כמו ב"מלנכולי", הדבר האמיתי הזה קורה: הלחן המוצלח של שמוליק נויפלד, המתובל בים-תיכוניות דקיקה, יושב פונקט על מיתרי קולו הסדוקים של לוי, וגם הטקסט הרומנטי והחם של מאיר גולדברג נשמע רוב הזמן הגיוני בפיו. לזה, כנראה, התכוונו אבותינו כששרו "הנה מה טוב ומה נעים, שבת אחים גם יחד".

      (ארבעה כוכבים)

      עופר לוי - "כאב של שנים" (5:36)

      זה שיר ארוך - חמש דקות ושלושים ושש שניות - ועדיין, קצר מדי. עופר לוי - זמר הידוע ברוך לבו, באופטימיותו ובהיותו אדם לא מפחיד בכלל - שר כאן על כאב של שנים. לא שעות, לא ימים, לא חודשים - שנים. דרוש הרבה יותר מחמש דקות וחצי כדי לגולל כאב כזה, של שנים. כאב שניכר היטב בעיניו השחורות, בגבותיו המקווצות ובזקנו הצהוב. כאבו של עם ישראל כולו, שאחרי 2,000 שנות גלות הגיע לארצו ורכן אל "הכותל המדמם בכאב של שנים".

      לוי הוא מגלומן ידוע, ולכן זה לא עד כדי כך מוזר שהוא מתייחס כאן לעם ישראל בגוף ראשון יחיד: "מקצוות תבל התאספתי בירושלים / באתי אליך לקודש הקודשים / להרגיש אותך עמוק בעצמותיי". מבחינתו של עופר לוי, עם ישראל כולו הוא עופר לוי, ובהתאם לכך, כאבו של עם ישראל מרוכז בתוך עופר לוי - וזה לגמרי בסדר. מותר לו להרגיש ככה. שייהנה.

      מכל מקום, חשוב לו מאוד להבהיר שמדובר בכאב גדול מאוד. לצורך העניין הוא השקיע באינטרו ארוך ומושקע שנשמע כמו דום מטאל טורקי ותוקף את האוזן בהרעשה כבדה ואקסטרווגנטית של כלי מיתר, חצוצרות, חלילי רוח, דרבוקות, תופי בס ומצילות בתפזורת. כל זה קורה, כביכול, בתוך נפשו הבוערת של עופר לוי - זו שנאלצת, מתוקף מעמדה, לשאת בכאבו של עם ישראל כולו.

      וכמו הפתיח המטלטל, כך השירה הבוקעת מגרונו המוכר והמפואר של הזמר: גם היא עושה ככל שביכולתה כדי להביע כאב מר. הבעיה היא רק שאחרי כל הכאב האישי והקולקטיבי הזה מגיעה בלדה שמזכירה את אבי טולדנו בקדם אירווזיון כושל ובנויה על גבי לחן דהוי שלא מצליח לגעת בלב ובטח שלא להכאיב לו. אם ככה מרגיש "כאב של שנים", אז מן הראוי שעם ישראל - כלומר, עופר לוי - יפסיק לבכות מכל שטות, ויפה שעה אחת קודם.

      (שני כוכבים וחצי)

      סהר שרב - "מרגיש לבד" (3:29)

      מילות שירו החדש של סהר שרב (הוא היה פעם ב"דה וויס" ואין ספק, אף לא קל שבקלים, שכולם זוכרים אותו) משרטטות תמונה עגומה של בחורה שמישהו לא התייחס אליה יפה ("שיכור, אחד שלעולם לא יראה לה ת'אור / בלילה לבן שהפך לשחור, יעשן סיגריה וילך ממנה"), וכעת, אבוי, היא חשה בדידות ("וזה מרגיש לבד, זה מרגיש כואב / אין לה מישהו שיבוא וישרוט לה את הלב").

      שרב שר את השיר הזה, אבל קשה מאוד להאמין שהוא מזדהה עם אותה בחורה, שכן הוא עצמו לא יכול להרגיש לבד. יש עוד טריליון ואחד זמרים כאלה בארץ, עם תספורת קוצים, טי שירט שחורה ומשהו עצוב בעיניים שמוציאים לרדיו, ממש כמותו, שירים עם טקסטים ברמה של שירותי גברים בתחנת דלק, לחנים מרדימים שנשמעים כמו לחנים מרדימים של שירים אחרים ועיבודים קיטשיים ומיושנים של בלדות רוק-אצטדיונים.

      אז לא, הוא לא מרגיש לבד, אין סיכוי, אבל ההיא מהשיר עשויה להרגיש לבד עוד זמן רב. קשה להניח שיותר מדי אנשים יתעניינו בשיר הזה.

      (כוכב אחד)

      שלי טל - "אצלי הכל בסדר" (3:47)

      פעם, מזמן, כשהטור הזה רק התחיל ואפילו ממש כאן למעלה, דיברנו על האבולוציה של הסינרגיה הבין-עדתית במוזיקה הישראלית ואמרנו שאחת כזאת - כל אחת כזאת - עדיפה על נתק תרבותי בין המחנות. קבענו, מבלי לחשוב פעמיים, שכל אינטגרציה בין "מזרחי" ל"אשכנזי" היא דבר טוב ומבורך שעשוי להביא תועלת לתרבות הישראלית.

      הביצוע של שלי טל ל"אצלי הכל בסדר", הקלאסיקה של בעז שרעבי, לוקח את כל האמור דלעיל, מקמט אותו, מכוון וזורק לפח. שום דבר לא בסדר ב"אצלי הכל בסדר" שלה: לא הרוק המג'ומג'ם שמסתיר את פעימות לבו של המקור, לא הביצוע הנון-שלנטי שמסרס את אונו הרגשי ולא עצם הרעיון לנסות להחדיר ניכור ואפלוליות מאגניבה בהמנון אמצע הדרך המרגש הזה. בקיצור, אשכנזים, עופו מפה. לא צריך אתכם. ביי.

      (כוכב אחד)