מאמי, יא מאמי, תסגרי ת'רגליים

המחזמר "מאמי", שעולה עכשיו מחדש בתיאטרון הבימה, לאחר שזכה להצלחה בשנות השמונים על בימת צוותא, אמור לבטא מחאה אנטי מלחמתית, אנטי שובניסטית, אנטי כיבושית ועוד. אלא שבפועל אופרת הרוק המדוברת הזאת היא בעצמה שובניסטית, סטיגמטית, שמרנית, מ ש ע מ מ ת, וקקי בידיה.

מאמי (אורית שחף) היא נערה דרומית שבעלה החייל הופך לצמח בליל כלולותיהם, ואחרי שהיא נסחבת איתו לפאב תל אביבי היא כמעט נאנסת על ידי שבעה פועלים פלסטינים, ניצלת על ידי חבורת כהניסטים, מוצאת את עצמה בבורדל יוקרתי, עוברת ניתוח לשינוי מוח על ידי פרופסור משוגע שדומה לדוד בן גוריון, מובילה את ישראל למלחמה אכזרית וחוזרת לעיירה בדרום. רוב הסיפור מסופר בשירים אותם שרים המשתתפים.

אני לא חובב גדול של תיאטרון. מביך אותי לראות אנשים מזיעים שעושים ממש לידי דברים מוזרים. יכול להיות שמגבלות ואילוצי הז'אנר, כפי שאני תופס אותו, הם שאחראים גם להצגה הסטריאוטיפית של הדמויות על הבמה. אבל לא נראה לי. הלל מיטלפונקט, המחזאי והבמאי, יוצר אוסף של דמויות שכל אחת פלקטית יותר מהשניה. העיתונאי הקטן, הדוס המגעיל, הכהניסט הקיצוני והפוליטיקאי המושחת. הכל במיטב המסורת של השמאל העבשושי, שבסופו של דבר לא מסוגל לראות את המזרחי אלא כנחשל, את הפלסטיני כאנס, ואת הדוס כקריקטורה כמעט אנטישמית. השיא של ההצגה, שיר האונס המפורסם, נראה כמו התגלמות הפנטזיה האשכנזית לשותפות הגורל בין המזרחי המדוכא לפלסטיני המסכן. ופה ההפתעה היחידה שלי מההצגה, שכן בניגוד למשתמע מהשיר, הפנטזיה אינה מתממשת, ובסופו של דבר מאמי כלל לא נאנסת.

בחצי הראשון יש דווקא כמה רגעים מבטיחים, בעיקר הודות לליהוק המעניין שמציב על במה אחת את ערן צור, איגי דיין ואורית שחף. אבל פרט לשלושה וחצי שירים טובים (הפסקול נכתב בזמנו על ידי אהוד בנאי, בשיא התקופה הפוליטית שלו), ביניהם קטע קברטי שמבוצע נהדר על ידי ערן צור ושיר האונס המפורסם, המוזיקה חוזרת על עצמה והטקסטים בינוניים. הכל ביחד נבנה לכדי פיהוק עצום שהשתחרר אצלי לקראת הסוף. הליהוק של אורית שחף לתפקיד הראשי, שעל פניו נראה מושלם, מתגלה לפעמים כבעייתי, כשהדחיפות האנרגטית בקולה - שמתאימה מאוד ליהודים - לא מצליחה לתפוס חלק מהניואנסים של השירים השקטים יותר. בנקודות אלו היא לא מצליחה להשתוות למזי כהן, שכיכבה בגירסה המקורית של ההצגה. וזאת למרות שהמבטא הצפוני של שחף מאמי, לעומת הטאצ' המזרחי של כהן מאמי, יוצר היפוך זהויות משעשע לפעמים.

"מאמי" רצה משנת 86' עד לשנת 88'. ראו אותה אלפי אנשים ושיר האונס הפך להמנון צה"לי מוכר. קהל חובבי התיאטרון בארץ מורכב באופן מובהק מבני המעמד הבינוני-בינוני, ונוכחותו בלטה בהצגה שהייתי בה. מורים, פקידים, עיתונאים, אנשי תיאטרון ומיכל ינאי הזוהרת, שכמעט גנבה את ההצגה. ככל הנראה, אותו סוג של אנשים שראו את ההצגה הראשונה, ועשו כל כך הרבה מאז כדי להסיט את ישראל מ"השדות האדומים" שבהם היא מתבוססת.

יכול להיות שכשעלתה לראשונה, שנה לפני פרוץ האינתיפאדה הראשונה, היוותה "מאמי" מחאה בעלת משקל (ספק). אבל יצירות יותר חריפות מזו נכשלות לפרוץ את חומות האדישות שסוגרות עלינו, והזמן שעבר הפך את "מאמי" למקרה קלאסי של מחאה שמנוכסת על ידי מושאיה כדי ללטף בזהירות את רגשות האשם שלהם, או פשוט זוכה להתעלמות מצידם. הבחירה להעלות את ההצגה מחדש היא מהתמוהות, מהתמוהות שאפשר להעלות על הדעת.