מכיוון שמדובר בלהקה של סטלנים, העיתונות הבריטית תמיד נקטה כלפי סופרגראס גישה אבהית. מהרגע שבו יצא "איי שוד קוקו" ב-1995 מדברים שם על כמה שסופרגראס לא מימשה את הפוטנציאל הענק שלה, לא קיימה את ההבטחות, לא הצליחה בארצות הברית. עם כל אלבום חדש שיוצא לה, חוזר הריטואל בו מכריזים הבריטים כי זה לא האלבום המושלם של סופרגראס לו הם קיוו.
מכיוון שמדובר באחת הלהקות היחידות בבריטניה שלא לוקחת את עצמה ברצינות, העיתונות הבריטית נוטה להתייחס אליה ברצינות יתר ובפנים חמורות. לא משנה ששני האלבומים הראשונים שלה היו (כמעט) מושלמים, והדגימו קונצנזואלית איך סופרגראס היא אחת הלהקות הכי כיפיות בתחום, שבמקרה גם מנגנת מדהים, שומרת על עוצמות וירטואוזיות מהשמים ומומחית בשליפת הימנוני פופ קלאסיים. האלבום השלישי שלהם, נטול השם משנת 1999, כבר נחשב לנפילה מזעזעת.
ואני דווקא אהבתי אותו. אהבתי את שידעוכן של הרמוניות-סימן-ההיכר האקטיביות שלהם לכיוון תוגת הבלאדות המיושבות, אבל אכן היה לי חסר הלכלוך וריח האשכים שנדף מ"אין איט פור דה מזומנים", זה כן. החדש של סופרגראס, "Life On Other Planets" אמור לפתור לי ולכולם את הבעיה.
אני לא יודע אם גאז והחבר'ה התבאסו מזה שדיברו עליהם שהם התבגרו והתיישבו (בצורה רעה), או עם זה שהם עוברים את משבר התקליט השני שלהם באיחור מה, אבל אני יודע שהם רצו לפתור את זה ולנער קצת את עצמם, אז הם השתכנו והשתכרו בווילה בדרום צרפת, עשו כל מיני דברים שמחים וניגנו על גיטרות אקוסטיות, והנה שוב יצא להם אלבום קופצני ונחמד.
P.O.O.L הוא אלבום שלא הייתי משוכנע לגביו, ופחות מזה, עד ששמתי אותו פעם אחת בפול ווליום. אין מה לעשות, האקט המצחיק הזה הוא הדרך הכי טובה להתחבר לדרייב של סופרגראס, ויש להם עדיין ממנו. ההשפעות שלהם עדיין עומדות בעינן - סטונז עד ביטלס, באזקוקס עד טי-רקס - והשירים שלהם נשמעים באלבום הזה כאילו הם קצרים מאי פעם (לא מדדתי). קראתי איפשהו בראיון שהם אומרים שהם פשוט משתעממים לכתוב בתים חדשים.
האלבום הזה הוא סוג של ג'וירייד. אין בו להיטים בסגנון האלבום האחרון כמו "מארי", "פאמפינג און יור סטריאו" ובטח שלא להיט ההובלות "מובינג", אבל יש בו כמה שירים סוחפים במיוחד כמו "Evening of the Day" או "Cant Get Up". נסו אותם בתוכנת החלפת הקבצים האהובה עליכם. ובאלבום הזה, בפעם הראשונה מאז הבכורה של "קוקו", הצמידו לעצמם סופרגראס גם מפיק מוזיקלי טוני הופר האמריקאי, שזכור בשל עבודותיו עם בק ואייר. התוצאה הסופית מוכיחה כי המהלך הזה היה נכון, ושגם אם הופר לא היה כזה דומיננטי באולפן, לפחות כל הדיסק רצוף ברעשים ועקצוצים מוזרים סטייל "אודליי", שעושים די טוב על הנשמה של הפועל קשה היום.
אז בין הבלחות פסיכדליות של סימפולי כבשים, לבין ההכרה שעם כל תחיית הגאראז' שאנחנו חווים בשנתיים האחרונות (להקות ה"דה" למיניהן) סופרגראס בעצם היו כאן קודם, מתעצמת התחושה השלמה בנוגע לתפקיד של הלהקה הזאת על כדור הארץ שהוא כנראה לעשן הרבה סמים ולכתוב שירים על כלום. ותאמינו לי, אם הייתי צריך לבחור, הייתי מבקר רק אלבומים של סופרגראס און אה בייסיס דיילי. מה צריך?
* "Life On Other Planets", Supergrass, אן.אם.סי
ציף ציף מעל הרציף
8.10.2002 / 10:18