כולם היו בניי

במשך שנים הורכבו רשימות "התקליטים שעלי לקנות" שלי מההמלצות החמות במדור “Rebellious Jukebox” ב"מלודי מייקר" – אחד מאותם מדורים שנתנו לכוכבי השעה באינדי להמליץ ולספר על התקליטים ששינו את חייהם. בכל פעם שמישהו שאהבתי במיוחד התארח במדור, הייתי פוצחת במירוץ חיפושים אחר כל התקליטים ששינו את חייו בתקווה שישנו גם את חיי.

בהמשך למסורת המעשירה הזו יש לי חולשה לא קטנה גם לאוספים אישיים שאמנים זוכים מדי פעם לערוך. ולמרות שקשה לי לחשוב על משהו שמעניין אותי פחות מטעמם המוזיקלי של ניק וורן או דני טנגליה, אני מוכרחה להודות שיש בסדרה “Back To Mine” – שנותנת הצצה להעדפות המוזיקליות של אלקטרונאים ברגעים בהם הם לא נדרשים למלא אף רחבה – היגיון בלתי מבוטל. היות וברור שכל מוזיקאי אלקטרוני מגיל מסוים ומעלה לא גדל על מוזיקה אלקטרונית לבדה, מסקרן במיוחד לגלות מה הביא אותם עד הלום. ובאמת האוספים הקודמים בסדרה חשפו בין היתר את אהבתם של אורביטל לפי ג'יי הארווי, את החיבה המפתיעה של פיית'לס לטינדרסטיקס ושל מורצ'יבה לד"ר ג'ון. אכן, מי היה מאמין?

סטטיסטית אני מניחה שניו אורדר הם הלהקה ששלחה אותי לחנויות התקליטים עם הרשימות הכי ארוכות, ואין בכלל ספק בכך שטעמם תמיד יהיה משובח, אקלקטי ומפתיע, לכן קשה שלא לבכות את העובדה שאוסף ה"באק טו מיין" שלהם כולל רק 14 שירים ולא הורחב, נניח, לבוקס-סט של חמישים שירים. אבל לעת עתה נצטרך להסתפק במה שיש. ומה שיש זה אוסף שמתקשה מאוד לעמוד בהנחייה הצ'יל-אווטית שעומדת בבסיס הסדרה, אך מצליח להעביר היטב את טעמם המוזיקלי של ניו אורדר.

כמי שנדדו בקריירה המוזיקלית שלהם מרחק כה עצום מהפוסט-פאנק האפלולי של ג'וי דיוויז'ן שצמח בשכונות מנצ'סטר הקשות בסוף הסבנטיז לצלילים החמים של מועדוני הגייז האמריקאים, וגרמו לאחת המהפכות המוזיקליות המבורכות והמרגשות ביותר בהיסטוריה של הפופ, דבר אחד ברור לגבי הטעם של ניו אורדר: הוא מגוון, אך לחלוטין לא מתפזר.

קשה לשים את האצבע על הסגנונות או התקופות או הז'אנרים שניו אורדר מעדיפים, אבל ברור שהם אוהבים פורצי דרך, מהפכנים, משפיעים, יוצרים ששינו את פני המוזיקה, שהקדימו את זמנם ועשו מה שאף אחד אחר לא עשה לפניהם, בדרך שאף אחד אחר לא עשה לפניהם. בניגוד למרבית האמנים האחרים שהשתתפו בפרויקט "באק טו מיין", ניו אורדר דווקא לא הכניסו לאוסף אף קטע משל עצמם, אבל אם לשפוט על פי הקריטריונים שהנחו אותם בבחירת הקטעים, נראה שהם היו מתאימים לשם מאוד.

האוסף נפתח ב”Big Eyed Beans From Venus” של המשיגנע האקספרימנטלי קפטן ביפהארט. קשה לחשוב על שיר שפחות קשור ממנו לניו אורדר, מלבד אולי “Cherry Red” של להקת הבלוז הבריטית הגראונדהוגז שעוד יגיע בהמשך ויתמקם באופן מפתיע בין “Bassline” של מלכי האולד-סקול הניו-יורקים מנטרוניקס, שהיו אחראים לערבובים מוקדמים ומשפיעים של אלקטרו, האוס והיפ-הופ, לבין המנון הטכנו הקלאסי "אנרג'י פלאש" של ג'ואי בלטרם.

בתור חובבי חידושים בתחום הסאונד הכניסו ניו אורדר לכאן את “The Rain (Supa Dupa Fly)” - סינגל הפריצה של מיסי אליוט, שהנחית על המצעדים את הסאונדים המזוהים כל כך של מיסי וטימבאלאנד - ואת “In Every Dream Home a Heartache” של רוקסי מיוזיק רווי הסינתיסייזרים החדשניים של בריאן אינו (שיר האהבה המסתורי ששר בריאן פרי לבובת מין מתנפחת מתוך האלבום השני והמופלא של רוקסי מיוזיק, “For Your Pleasure”).

הקטע הממש חדש היחידי בדיסק הוא “M62 Song” מהתקליט האחרון של ה-Doves (שהוא בעצם גם לא כל כך חדש בהיותו אדפטציה ל"מונצ'יילד" של קינג קרימזון), אחת הלהקות שיצאו ממנצ'סטר בשנים האחרונות, כשמרבית הדיסק מתרכז בקלאסיקות מתחומים שונים, כמו קלאסיקת הקראוטרוק "מאשרום" של קאן, ”Venus in Furs” האלמותי של הוולווט אנדרגראונד ו“The Dance” של חלוץ הדטרויט טכנו דרק מיי.

ההפתעה הגדולה של הדיסק הוא “?Was Dog a Doughnut” - קטע אינסטרומנטלי כל כך גרובי ודאנסי שקשה להאמין שהוא שייך לקאט סטיבנס, והקלישאה הגדולה היא כמובן “I Feel Love” של דונה סאמר בחסות ג'ורג'יו מורודר. אבל גם על זה אין מה לכעוס – קודם כל תגידו תודה שהם לא היו צפויים כמו שהם היו יכולים להיות ולא בחרו באף קטע של קראפטוורק או ארתור בייקר, ושנית, לפחות קיבלתם את “I Feel Love” ברמיקס של עוד איש שניו אורדר מאוד מעריצים – פטריק קאולי המנוח, אשף הסינתיסייזרים הסבנטיזאי שעמד מאחורי הסאונד של סילווסטר ומת מאיידס בתחילת שנות השמונים.

*Back to Mine - New Order, nmc