לפני כשבועיים הוצאתי לאור את "אובך", רומן ראשון למבוגרים, אחרי חמישה ספרי ילדים. למותר לציין שזהו מעשה שאין לו שום הגיון כלכלי בארץ. התמלוגים הזעומים שמרוויחים מחברי ספרים בישראל אינם מצדיקים ולו עשירית מהזמן המושקע בתחקיר ובכתיבה, ולכן ברור שרוב העושים במלאכה עושים זאת מאהבה לעניין.
זו היתה חגיגה. התרגשתי עד דמעות למראה טור של ספרים ששם הספר שלי מודפס על כריכתם, יוצאים ממכבש הדפוס בחולון. 413 עמודים שסימנו סיום של מסע תלאות מיוחד של לא מעט שנים. הסיפור, עימו ביליתי מול המחשב במשך שנים על אבא לנער אספרגר בודד שמחליט לקנות לבנו חבר, בוקע אל אוויר העולם.
אבל מהר מאוד מצאתי את עצמי בתוך אובך אחר. האובך התמוה של מה שמכונה "החוק להגנת הספרות והסופרים".
מספר ימים לאחר יציאת הספר הכריזו צומת ספרים וסטימצקי במפתיע על מבצעי מכירות כמו "4 ספרים ב-100 ש"ח" לכל אורך דצמבר. לכאורה, כמי שמוציא רומן ראשון, הייתי אמור להיות מרוצה. במבצעי "4 ב-100" יותר ספרים יימכרו. בזכות האריזה המיוחדת של הספר אולי יותר קוראים ייחשפו דווקא לספר שלי ויבחרו בו.
אז זהו, שלא. לפי החוק אין לעשות הנחה במחירו הקטלוגי של ספר ב-18 החודשים הראשונים לצאתו לאור.
מה זה אומר בעצם? זה אומר שספרים חדשים אינם כלולים במבצע ושכל הספרים שאינם במבצע ובמיוחד ספרים של מחברים חדשים שאינם מוכרים לציבור, פשוט ייעלמו בפועל. החוק שנועד להגן על תמלוגי הסופרים, העלים את הספרים.
כולם מבינים את חשיבותו של רושם ראשוני, הרגע הרענן שבו אתה פוגש משהו בפעם הראשונה. אז בחודש של הדייט הראשון, חודש ההשקה, הסיכוי שמישהו יפגוש את "אובך" ויתאהב בו ואולי יחליט לנהל איתו מערכת יחסים, הוא אפסי. מי יוותר על ההזדמנות להרכיב רביעיית ספרים תמורת שטר של מאה ויעדיף לשלם 68 שקלים על ספר של כותב לא מוכר? קונה הספרים לא ידפדף לאיטו ויחפש לפי התקציר ספר הקרוב לליבו, אלא יבחר באופן כמעט אקראי 4 ספרים שעליהם מודבקות מילות הקסם "4 ב-100". השאלה "האם הספר מומלץ?" תתחלף בשאלה "זה במבצע?". רשימת רבי המכר בארבעת השבועות הקרובים תשתנה ללא הכר. הספרים החדשים שנכנסו אליה בחודשים האחרונים יעזבו אותה ברגע לטובת ספרים שיצאו לאור לפני שנה וחצי ויותר.
כל אוהב ספרים מבין שמבצעי "4 ב-100" אינו מתאים למוצר ארוך טווח כמו ספר. ספרים הם לא חולצות או כוסות של איקאה. כשאנשים בוחרים ספרים שלא התכוונו לקנות, מירב הסיכויים שגם לא יקראו אותם. אבל גם אם המבצע אינו לטעמי עדיין אני מבין שבהיותן עסקים פרטיים זכותן של רשתות הספרים למכור בכל דרך שמצאו לנכון. השאלה היא מהו תפקידה של המדינה כשזו מחליטה להתערב. הרגולציה התמוהה גורמת במקרה הזה בדיוק לתוצאה ההפוכה מהמטרה עליה הכריזה. מדינת ישראל רוצה לעודד ספרות? אדרבא, שתסבסד ספרים בשמונה עשר החודשים הראשונים ליציאתם לאור ולא תכשיל אותם.
"אובך" נכתב מכל הלב. ואולי בתמימות אני משוכנע שהוא יצליח להגיע לליבם של הקוראים גם בתוך התנאים הבלתי אפשריים שמדינת ישראל הציבה בפניו. ועדיין אני חושב שאסור לציבור אוהבי הספר להתפתות לחוק הדרקוני הזה. ואם המדינה לא מגינה על הספרות, כולנו חייבים לקחת אחריות ולתת סיכוי לספרים חדשים שנמכרים במחיר מלא.