פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      טעון קיפוח 67: שלמה ארצי מצליח להיות שלמה ארצי גם בים-תיכונית

      לטוב ולרע, "מחמל נפשי" של שלמה ארצי ודיקלה הוא שיר שלמה ארצי טיפוסי, האחים בניון בדואט משפחתי שלא מתפוצץ, בר צברי עם שיר מוצלח ואוריינטינו סתם עושים נחמד באוזן. הטור הים-תיכוני של רועי בהריר פרל

      טעון קיפוח 67: שלמה ארצי מצליח להיות שלמה ארצי גם בים-תיכונית
      צילום: אלעד דבי, בימוי ועריכה: ירון שילון

      שלמה ארצי ודיקלה - "מחמל נפשי" (4:17)

      מדורנו המקופח נרגש, גאה ואף נסער לארח את שלמה ארצי, אחד האמנים האשכנזים ביותר בעולם, בשכונתו הנידחת. עצם העובדה שכף רגלו הענקית של ארצי דורכת בשלוליתנו הרדודה והנחמדת היא נקודת ציון חשובה בתולדות המוזיקה הים-תיכונית בישראל. נקודה שמסמלת, בע"ה, צעד משמעותי נוסף בדרך אל אחדות שורות מוזיקלית, שכולה אחווה, אהבה ותרומה הדדית.

      נכתב פה קודם בע"ה כי אומרים ששלמה ארצי מתחזק, אז אולי גם זה קשור לעניין, אבל זה לא באמת משנה. העיקר שהוא פה, בחיקנו הרך או, ליתר דיוק, בזה של דיקלה, המייצגת את הצד האיכותי והמאגניב של הז'אנר, כך שארצי לא עושה לעצמו פה פאדיחות יותר מדי קשות. למעשה, הוא לא עושה לעצמו פה פאדיחות בכלל: שירו החדש, הנגוע בפזמון שנשמע (מפיה של דיקלה) טיפה'לה ערבי, הוא שיר טיפוסי של שלמה ארצי, לטוב ולרע.

      לטוב, מפני שארצי הוא מלחין מוכשר, כך שבמקרה שלו אין בעיה עם עוד מאותו דבר - בייחוד כשאחד כזה מגיע עם עיבוד מוזיקלי מוצלח (שלמה ארצי, בן ארצי, טל פורר) שמבוסס על תפירה חכמה ומוקפדת של הבית ה"אשכנזי" לגוונים המזרחיים בפזמון. לרע, בגלל שבמקרה הזה, ה"גימיק" הרבה יותר מעניין וחשוב מעוד שיר לא רע של שלמה ארצי, אבל עושה רושם שארצי רוצה, קודם כל, להישמע כמו עצמו, ורק אחר כך, אם בכלל, להנהיג מהפכות תרבותיות. טוב נו, זה לא הטיפוס.

      (שלושה כוכבים)

      אבי בניון ועמיר בניון - "מוסר אביך" (3:47)

      אבי בניון מארח בשירו החדש את הגרסה המוצלחת יותר של עצמו (אחיו הגדול, עמיר) - ויש לו תירוץ ראוי לכך: כששני אחים שרים ביחד "שמע בני מוסר אביך ואך תיטש תורת אמך" (מתוך ספר משלי, פרק א'), מובן מאליו שהאימפקט של זה משמעותי יותר. ואכן, יש כוח בדואט האמוני של האחים בניון שמיטיבים לבטא בצוותא, בסיוע כלי מיתר, את ההודייה להוריהם ואת יראתם המקודשת מפניהם - אבל הכוח הזה עצור. הוא מתנפח ומתנפח לאורך השיר, אבל, להבדיל מהבלון האדום של אלון, לעולם לא מתפוצץ.

      את הסיבה לכך אפשר לשמוע, בין השאר, בפערי האיכות שבין שני הקולות (הדומים) בדואט המאוד לא סימטרי הזה: אבי יודע לשיר, עמיר נולד לזה. ובכלל, אפשר בהחלט להניח שאם המצב היה הפוך - כלומר, עמיר היה זה שאמון על המלים והלחן ואבי היה מתארח בשירו - התוצאה היתה מוחצת יותר, שכן גם המילים והלחן של אבי, כמו הקול שלו, חסרים את העוקצים, ההפתעות, הסטיות מהמקובל, הסרקסזם, הביקורתיות והדם החם של עמיר.

      לאבי, כך נשמע, קשה יותר להיכנס לעניינים פנים-נפשיים של נבירה בחטאים, הלקאה עצמית, התוודות פומבית וכיוצא באלה. כתיבתו נותרת בין הגבולות הקלאסיים של השירה האמונית, שפתו פשוטה ונוחה לכל אוזן, המצלול שלו סטנדרטי והלחן פושר ונעים. במילים אחרות, נשמע שאבי היה ילד טוב יותר מעמיר. קרוב לוודאי שהוא שמר באופן קפדני יותר על מוסר אביו בזמן אמת - והנה, הוא עושה זאת גם עכשיו. אם היינו אבא של אבי ועמיר בניון, היינו מרוצים מזה עד הגג, אבל אנחנו סתם אנשים שמחפשים קצת ריגושים בחיים שלנו (שהם, כידוע, מוזיקה) - ופה, מצער לגלות, זה לא ממש נמצא.

      (שני כוכבים)

      בר צברי - "היא" (3:30)

      הכינור האירי שעשה את "היא רק רוצה לרקוד" וחיבר באופן תקדימי בין צפון (אירלנד) לדרום (המזרח התיכון) נוכח גם פה, אבל בקומפוזיציה אחרת לגמרי, כתוסף סמי-אקזוטי לפזמון קטן וחמוד של אמצע הדרך. במקרה הזה, הכינור הוא חלק מרכזי בעיבוד המצוין של תומר מתנה, אבל הוא לא העיקר - כלומר, הוא לא ההצדקה לשילובו של שיר לא ממש ים-תיכוני נוסף במדור הכן ממש ים-תיכוני הזה.

      בר צברי, שכותב ומלחין את שיריו בעצמו נמצא כאן בזכות אומץ הלב שהוא מפגין בדרכו הצנועה והסובטילית: להבדיל מיוצר טיפוסי בז'אנר, הוא מוותר על הכלים שמהם בנויות הנוסחאות המקובלות של בלדות ים-תיכוניות ובמקומם הוא משתמש בכאלה שמקורם בצד השני של הגדר, זה הקרוב יותר לרוח הפלייליסט של גלגלצ. פה ושם ניתן להבחין בסלסולונים דקים בקולו ובמקטעי נגינה שמוזרחו בעדינות, אבל עדיין, זה משהו אחר. קצת פחות מזרחי, אבל הרבה יותר ישראלי. כן, בר באמת צברי.

      "היא שוב פעם אמרה לי שאני משהו מיוחד", שר הגברבר, "אני מופתע ומודה לה בחיוך / פחות כי זה מה שאני חושב / יותר כי אני מעדיף לא להתעסק בזה". שפה דיבורית ועם זאת בעלת עומק רגשי היא בגדר חידוש מרענן בז'אנר. ונכון, למרות שהשיר הזה מאוד רגיל, הוא מצליח לחמם את הלב. ההיא שאמרה לצברי שהוא משהו מיוחד כנראה צודקת.

      (ארבעה כוכבים)

      אוריינטינו - "חאפלה" (3:39)

      מתברר שאנחנו באווירה של הכנסת אורחים השבוע. זה אחלה, כי אנחנו, המזרחים, אוהבים להכניס אורחים - וכשמדובר באורחים ממוצא לטיני, זה אפילו אחלה-בחלה, כי הרי ידוע שהאנשים בדרום אמריקה חמים ואוהבי אדם כמעט כמונו. מה שבטוח זה ששיתוף פעולה בין פופ ים-תיכוני למוזיקה לטינית הוא ערבות למצב רוח טוב - וכזה בדיוק הוא מצב הרוח שהדואט של ליילה מלקוס ואיציק שמלי הנהדרים (שעונים ביחד לשם החלקלק "אוריינטינו") עושים פה.

      למעשה, יש פה שלושה סגנונות מוזיקליים - לטיני, ים-תיכוני והיפ הופ (שמלי הוא ראפר ביסודו) - שהותכו זה לזה כדי לייצר בום כמה שיותר גדול ורחב יריעה, אבל התוצאה, אם להודות באמת, קצת מייבשת: היא עושה, כאמור, מצב רוח טוב, ולכן שמתי אותה פה, בסוף, כדי שתיכנסו אל סוף השבוע בסבבה, אבל מעבר לזה אין בה הרבה. ההיתוך הבין-סגנוני שהיא מציגה אגרסיבי ופשטני מדי, כך שהשלם לא יוצא פה גדול מסך חלקיו. זה בסדר גמור, אגב. לא כל שלם חייב להיות גדול מסך חלקיו.

      (שני כוכבים וחצי)