שנות השישים של המאה שעברה היו עשור סוער בעולם. וייטנאם, מרד הסטודנטים, סמי הזייה, אהבה חופשית, מרטין לותר קינג, באדר-מיינהוף, ששת הימים, רצח קנדי, הביטלס, בוב דילן, וכמובן בצלאל יונגרייז ולהקת ההדים. במובנים מסוימים, כל מה שהתרחש לאחר מכן מחוויר לעומת התקופה הזו, ונראה חדגוני, דלוח ומשעמם. כך לפחות מרגישה צעירה מתוקה ומבולבלת מסן פרנסיסקו בשם פיבי או'קונור. פיבי היא גיבורת "הקרקס הנסתר", ספרה הראשון של ג'ניפר איגן, שתורגם לאחרונה לעברית בעקבות הצלחת "מפגש עם חוליית הבריונים" שלה, זוכה פרס פוליצר לשנת 2011. הצרה היא שבדומה לשנות השישים והשבעים כפי שרואה אותן פיבי, גם "הקרקס הנסתר" מתחיל באופן מסעיר ומבטיח, אבל מסתיים בפיאסקו מביך בסגנון מלחמת וייטנאם.
החיים של פיבי לא פשוטים. אביה, מהנדס מחשבים שנאלץ להקריב את אהבתו הגדולה לציור על מנת לפרנס את משפחתו (או לחלופין כי הוא היה צייר ממש גרוע), חלה ומת כשהיתה ילדה קטנה. אחותה הבכורה פיית', שהיתה קרובה אל האב הרבה יותר מאשר יתר בני המשפחה, נסעה כעבור כמה שנים לטייל באירופה ונהרגה שם בנפילה מצוק. בשנת 1978, שבה מתרחשת העלילה, חיה פיבי עם אמה בבית גדול וריק, ממלצרת בבית קפה של הקהילה הגאה, ממתינה לתחילת הלימודים בקולג', ונותנת לחיים לחלוף על פניה. בניגוד לאחותה פיית' שחייתה חיים מלהיבים ומסוכסכים, לקחה כל דבר לנקודת הקיצון, והתנסתה בכל דבר אפשרי, פיבי היא נערה חסודה יחסית שנמנעת כמיטב יכולתה מהנאות החיים, לא מעשנת אפילו סיגריות, ומרגישה שקופה כמו אנשים ששמם האמצעי הוא מכלוף "אני שום דבר," היא חושבת, "אם איעלם אף אחד לא ירגיש" (עמ' 89-88). אפילו אביה המנוח, שצייר את אחותה ללא הרף, לא התלהב יותר מדי מקיומה.
פיבי משקיפה אחורה בתיסכול, בכמיהה ובהערצה, וגם בלא מעט קנאה, על חייה הקצרים והסוערים של אחותה, ומפנטזת ללא הרף על אותה תקופה אגדית שבה ניתן היה לחיות חיים כאלה. היא עצמה מבוהלת וחסרת ביטחון מכדי לעשות משהו דומה, וגם משכנעת את עצמה שממילא שנות השישים הקסומות הסתיימו, כך שלשום דבר כבר אין משמעות, עד שמשבר משפחתי שהיא עוברת משנה את התמונה. בעקבותיו רוכשת פיבי כרטיס טיסה ונוחתת באירופה עם תרמיל מלא בגדים, ג'וינט שמנמן, ריבוע קטן של אל-אס-די ואוסף הגלויות ששלחה פיית' מהטיול הטראגי שלה לפני עשור, ויוצאת למסע שבו היא מנסה להתחקות אחר צעדיה של אחותה, ומגלה כמה פרטים מרעישים עליה, וכצפוי, גם על עצמה.
יותר מאשר רומן התבגרות או סיפור על שתי אחיות ועל הקשר הממשי והמטאפיזי ביניהן, "הקרקס הנסתר" הוא ספר על שני עשורים (ועל הקשר ביניהם). הוא מנסה, במידה לא מבוטלת של הצלחה, לצייר את רוח הזמן של שנות השישים, ולהבין מה השתבש בסופן לאן נעלמו כל אותם חלומות, תקוות ואידיאלים במעבר מעשור לעשור. "אתה נראה שונה", אומרת פיבי למי שהיה בן זוגה של אחותה, כשהיא נתקלת בו כעבור עשור, בגלגול מהוגן, בורגני ומאכזב. "העולם השתנה", הוא משיב לה באירוניה (עמ' 209). ככל שלומדת פיבי יותר מה באמת קרה באותן שנים, כך מתווספת להשקפה הרומנטית שלה על שנות השישים וילדי הפרחים שלהן גם הבנה של הכוח המסחרר וההרסני שבו נלכדו רבים מהם, ושהביא עליהם את אובדנם.
איגן מתארת בכישרון רב את הצייטגייסט הייחודי של שנות השישים. כפי שנזכרת בתוגה אחת הדמויות, "מה שמשונה לגבי התקופה ההיא
זה שבאופן מסוים היתה לנו נוסטלגיה כלפיה כבר כשהתרחשה. אני חושב שזה קשור לכך שכל הזמן הסתכלנו בעצמנו, כל הזמן היינו מסוממים, כל עניין הלהיות מחוץ לגוף
אלה לא היו חיים אמתיים. וזה כנראה מה שעשה אותם נהדרים כל כך" (עמ' 330-329). בדומה לכך מיטיבה איגן גם להעביר את תחושות האכזבה, הריקנות והמועקה שבאו בעקבות אותן שנים. שתי הגיבורות שלה פיבי המקסימה וחסרת האונים ופיית' הזועמת וחסרת המנוחה, כל אחת מהן אבודה בדרכה הן דמויות מורכבות, מעניינות ומאוד מושכות. כך, ככל שמתקדמת הקריאה בחציו הראשון של הספר, הולכת ומתקבלת התחושה שמשהו טוב מתרחש כאן.
אלא שאז מגיע החצי השני והורס את כל הרושם הזה. זה מתחיל בדיוק בנקודת האמצע של הספר, בפתיחת החלק השלישי, עם צירוף מקרים כה מופרך עד ששום מנגנון השעיית אמון לא מצליח להצדיק אותו. ובלי קשר לאותה מופרכות, מנקודה זו והלאה הולכת ומתפוגגת ההנאה מהקריאה, שמרגישה יותר ויותר כמו טריפ רע: סצנות מלודרמטיות ובלתי אמינות; דיאלוגים מעושים; קטעי אירוטיקה ארוכים ומייגעים שככל הנראה נכתבו במטרה להתמודד על פרס סצנת הסקס הגרועה בספרות; ונסיעות מייגעות וחסרות תוחלת ברחבי אירופה. דמויות שלכאורה אמורות היו להיות מרכזיות זוכות להתעלמות כמעט מוחלטת אחיה הגדול של פיבי, למשל, הוא מיליונר הייטק מעמק הסיליקון שניסה כל חייו להידמות לאביו המנוח. איך העובדה הזו באה לידי ביטוי בעלילה? היא לא. למעט כמה זיכרונות ילדות חיוורים מאותו אח, נראה שאין שום חשיבות או משמעות לקיומו האומלל. אפילו פיבי עצמה מצליחה איכשהו להפוך לטיפוס די מעצבן בחלק השני, דבר שעל פניו נראה כמעט בלתי אפשרי. אמנם הפלשבקים לשנות השישים נשארים מעניינים עד הסוף, אבל העלילה העיקרית מרגישה תקועה גם כשהיא מתקדמת, ולא שהיא מתקדמת יותר מדי.
למרות הכול, "הקרקס הנסתר" הוא לא ספר לגמרי זניח כמו העיבוד הקולנועי שלו מ-2001 (מי שבאמת מעוניין לעולל לעצמו את זה מוזמן לחפש ביוטיוב הוא זמין שם במלואו). נראה שבעזרת קיצוץ אכזרי אך הכרחי של מאה או מאה וחמישים עמודים היה ניתן אפילו להפוך אותו לספר סביר, בלי לאבד בדרך שום דבר משמעותי. בהיקף הנוכחי צפויים ליהנות ממנו במיוחד רק אוסטין פאוורס או מעריצים מושבעים של שנות השישים, אם כי גם קוראים אחרים עשויים למצוא בו עניין מסוים לפחות עד לקו פרשת המים של עמוד 205.
"הקרקס הנסתר" / ג'ניפר איגן. עם עובד. מאנגלית: ברוריה בן-ברוך. 411 עמודים.