ב-1993 ביים אנריקה רוטנברג את הסרט "נקמתו של איציק פינקלשטיין" בכיכובו של משה איבגי. פינקלשטיין, רווק כושל בן 40, זוכה להתגלות ממחזיק מפתחות בצורת נזיר שמפתה אותו לחשוב שלא הוא האשם במצבו, אלא אנשים ששיקרו לו לאורך חייו. איציק משתכנע ויוצא למסע נקמה נגד אלה שמיררו את חייו. שש שנים לאחר מכן העלה מיקי גורביץ' בתיאטרון בית ליסין את מחזהו של אילן חצור "ז'קו", שאמנם נכתב במקור בהשראת "המתאבד" של ניקולאי ארדמן, אך קיבל אוריינטציה ישראלית מובהקת עם עלילה דומה מאוד לסרט הישראלי. למרות ההבדל האתני בין איציק פינקלשטיין לז'קו נחמיאס, גם בהצגה כיכב איבגי, שחזר לכור מחצבתו כ"דפוק" המזרחי האולטימטיבי של עולם הבידור.
רגע לפני הכניסה לשנות ה-2000 עבר המשק הישראלי תהליך הפרטה. הקפיטליזם, שניצניו הראשונים נראו בסוף הסבנטיז, השלים את פריחתו. בישראל 2015 הפערים הכלכליים גדולים עוד יותר, ולפיכך היתה סיבה להניח שמחזה כמו "ז'קו", שעלה לאחרונה בגרסתו השנייה ב"הבימה" בבימויו של איציק ויינגרטן, יהפוך רלוונטי מתמיד. הפעם יעקב כהן הוא ז'קו נחמיאס, פועל קשה יום במפעל בנגב בבעלות פרטית. ביום אחד הוא מקבל בשורות איוב בצרורות ולומד שאינו יכול לסמוך על הסובבים אותו אשתו ההרה גאולה (מיקי פלג-רוטשטיין), ראש ועד העובדים במפעל וחברו הטוב דוד אלקלעי (קובי מאור), הבוס הפטרוני אבירם גאון (אורי הוכמן), מזכירתו המתנשאת פנינית (נעמה ארמון) ואפילו אמו שמחה (רבקה גור). כשהחיים סוגרים עליו, ז'קו מבין שהוא מיותר בעולם הזה ואז, דווקא ברגע השפל הגדול, התמונה מתהפכת.
על אף הפוטנציאל להעלות שוב על נס נושאי מחלוקת ותיקים בתרבות הישראלית, כמו הקושי בחיי הפריפריה, הנקמה המזרחית בעליונות האשכנזית וההתמסרות הטוטאלית לקפיטליזם, "ז'קו" מנסה לרקוד על יותר מדי רחבות ומפספסת את כל החתונות. המחזה יורה לכל הכיוונים הוא נראה כמו תערובת של "איציק פינקלשטיין" עם הקלאסיקה האמריקאית "השמיים יכולים לחכות", כשלפתע נכנס לתמונה מגיש הטלוויזיה חולה הרייטינג דני פינק (בן יוסיפוביץ') והופך את המחזה לגרסת הבמה של ג'רי ספרינגר. הבלילה הזו יוצרת מיש-מש ואנדרלמוסיה תוכנית, שגורמים לצופה לאבד לחלוטין את הדמויות, את העלילה ובעיקר לתהות מה לעזאזל רצו חצור ו-ויינגרטן להגיד.
בהמשך טבעי, מתבקש לכתוב שגם הבחירה הקלישאתית והצפויה ביעקב כהן כז'קו תורמת לתחושת הנפילה הכללית, אך לא כך הדבר. נישא על כנפי אותו חן שגרם לו לפרוץ למרכז הקונצנזוס לפני כמעט שלושה עשורים, אפשר להגיד שבגילום דמותו של ז'קו כהן סוגר מעגל. המרוקאי ממגדל העמק, שפילס על במות הסטנד-אפ את דרכו לקונצנזוס, חוזר להיות איש קשה יום מהפריפריה, אבל הפעם בתפקיד ראשי בתיאטרון הלאומי. כהן מעניק לתפקיד אופי עמוק בהרבה מסתם מזרחי מקופח. עיני הכלבלב העצובות מגיעות עד לשורה האחרונה באולם, והתמונה שבה הוא שוכב על מיטת חוליו מוקף ב"אוהבים" מזכירה מאוד את דמותו של אבא גוריו, תפקיד אחר שאותו גילם בהצלחה ב"הבימה" לפני מספר חודשים. בין שאר השחקנים ראויה לציון נעמה ארמון החיננית, בשני תפקידים הפוכים לחלוטין, של פנינית המזכירה הביצ'ית ונחמה העגונה טובת-הלב, כשרבקה גור, האם הנרגנת של ז'קו, מפגינה את מלוא אונה גם בגיל 80.
אז הדמויות מעוררות הזדהות, על התפאורה של לילי בן נחשון הנפלאה תמיד אפשר לסמוך והאווירה של קלילות מעורבת בעצב כן עוברת לקהל. מדוע, אם כן, "ז'קו" מרגיש כמו פלופ? בעיקר משום שהמחזה אינו נצמד לנראטיב ברור, שהוא מושפע מיותר מדי ז'אנרים ונראה כמו הצגה שאינה יודעת מה היא רוצה מעצמה ובעיקר מאיתנו.