אפיק שמעוני - "מגדלים של חלומות" (4:11)
לפני משהו כמו שמונה או תשע שנים סחפה את ארצנו, ובעיקר את צעיריה, להקת רוק בשם "סינרגיה". זו היתה להקה בינונית שחיקתה להקות קולג' ברמה של וואן דיירקשן (לינקין פארק, אוונסנס), כך שטוב מאוד שהימים האלה עברו, הלהקה התפרקה וצליליה הפשטניים והמטאליים נבלעו בתהום השכחה - אבל "מגדלים של חלומות", שירו החדש של אפיק שמעוני, מחזק את ההשערה המודחקת שבעצם - איך אומר זאת מבלי לעורר פאניקה? - סינרגיה עדיין איתנו.
קצת קשה להבחין בכך מפני שסינרגיה היא כבר לא ממש להקה, אלא רוח רפאים של של להקה (כן, גם להקה הופכת לרוח רפאים אחרי שהיא מתה, כמקשה אחת) - אבל ברור לחלוטין שהרוח הזאת נהנית להיטפל בזמן האחרון לשירים ים-תיכוניים ולהפוך אותם, מבלי שישימו לב לכך, לשירים ים-תיכוניים של סינרגיה. כלומר, שירים ים-תיכוניים עם גוון פאנק-רוקי משעמם ודהוי. כלומר, שלא נדע.
"מגדלים של חלומות" הוא עדות ברורה וחד-משמעית לנוכחות של רוח זדונית זו בקרבנו: הוא היה אמור להיות בלדה ים-תיכונית רגילה, עם דרמטיות אופיינית וכינור בוכה, אבל איכשהו - לא ברור איך ובעיקר למה - יצאה ממנו בלדת מטאל עם תיפוף עצבני, גיטרות מנסרות ואווירה של כוחניות מלאכותית וילדותית. הלחן (נדב אסולין) סביר בקיטשיותו, המילים (אסתי דהן) פחות ושמעוני נשמע כמו תחליף נטול קפאין של אייל גולן, כך שלרוח של סינרגיה לא היה פה ממילא יותר מדי מה להרוס - אבל מה שכן היה (פוטנציאל מסוים להמראה בפזמון הקליט) נבלע בבינוניותה.
אפשר להבין מדוע אפיק שמעוני נשמע כל כך עצוב ומדוכא פה: "מגדלים של חלומות" זה, בשורה התחתונה, שום דבר.
(כוכב אחד)
מיכאל פרץ - "אישה" (3:50)
עוד שנה אזרחית עברה, וגם בה, כבכל שנה, נוסף עוד פרץ לרשימה. הנס הזה קורה לו, לפרץ הנדון, ברגע האחרון - כלומר, עכשיו, והאחראית לכך היא, כמו תמיד, ה"אישה", שתבדל"א.
שני הסינגלים הקודמים שמיכאל פרץ הוציא מאלבום הבכורה ההולך-ונעשה-מסקרן שלו ("אומרים" ו"לאן את נוסעת") היו נחמדים ביותר אך לא העידו על דבר מה יוצא דופן. להרבה זמרים ים-תיכוניים יש כיפה על הראש, ניסיון בימתי בבתי כנסת (מיכאל שלנו היה החזן של הקהילה היהודית בבריסל), קול גדול ורב רושם, הטעמה נכונה ויכולת לתמרן בין גבהי צליל שונים.
מיכאל פרץ הוכיח עד כה שגם הוא כזה - שזה, כשלעצמו, נחמד - אבל רק עכשיו מתברר שהוא לא סתם כזה. הוא כזה מיוחד. שאולי בכל זאת יש הצדקה לכך ששם הבמה שלו הוא "מיכאל", בלי שם משפחה, כמו מדונה, ושבלוגו של שמו (כן, יש לוגו לשמו) משולב גם שמו בערבית, כמסר של שלום ואחווה לבני דודנו המקופחים אף יותר מאיתנו.
הלחן, לפי מה שכתוב לי פה, "לא ידוע". חבל, כי בזכותו ה"אישה" הזאת חיה, אבל גם לטקסט הפשוט והקולח של יהודה מסס, שנשמע כמו דרשה של חתן רגיש ונורמטיבי במעמד שבירת הכוס, יש חלק בכך - וגם, כמובן, לעברו הפייטני של מיכאל: ביצועו מזין את המלים בכוח וברוח, והעיבוד החכם של נדב ביטון וגוסטו, שנבנה על בסיס כלי מיתר (כינור, עוד, ויולה, צ'לו), מוציא ממנו - בפזמון המנצח, נוטף הרומנטיקה - את החיים משה שבו. מזל טוב, מיכאל - יש לך בן. וכמובן, "אישה" נפלאה.
(ארבעה כוכבים)
עמוס אלגלי - "להסתכל לך בעיניים" (4:35)
עמוס אלגלי הוא בחור צעיר ומקועקע, בעל מראה קשוח ומחוספס, אבל מגרונו בוקעת זמירה מלאכית גבוהה ודקה, שנשמעת כמו קול של נער זך, או, אם לדייק מבלי להעליב, נערה. עצם קיומו של הניגוד המרהיב הזה מעניק לאלגלי יתרון משמעותי על טריליון מתחריו בקטגורייה "זמרים ים-תיכוניים צעירים בלי אופי" - בייחוד לאור העובדה שהקול שלו, בלי קשר להיותו מפתיע, גם יפה ומיוחד.
גם השיר הזה יפה, אם כי לא ממש מיוחד. בלדה משכנעת שכתב והלחין אופיר כהן, עם פזמון שמהדהד בראש, חזור והדהד, גם הרבה אחרי שהשיר נגמר. אם רמת המורכבות של הטקסט היתה חורגת במעט, רק במעט, מ"האם עלי את קצת חושבת / רק שתדעי שלעולם לא אשכחך", ואם העיבוד היה קצת פחות גדול וחיוור, אפשר אפילו היה להתבדח ולומר שאלגלי עלה על הגל. אם, בנוסף לזה, גם לסבתא היו גלגלים, אז בכלל, הם היו מחליפים ביחד את פרויקט הרכבת הקלה.
(שלושה כוכבים)
יניב בן משיח - "דברים טובים" (3:50)
משה פרץ, שכתב והלחין את השיר האופטימי הזה ליניב בן משיח (וגם שר איתו פה), נותן בו כמה עצות מועילות ביותר לחיים. למשל: "פקח עיניים ותלמד את האמת שבלב" (עשיתי את זה. כיף גדול. מומלץ), "לך ותנסה להיות יותר טוב גם מחר" (יופי, מחר זה מצוין בשבילי, כי היום, בגלל השיר המצ'וקמק הזה, אני חייב להיות רע), "תאמין בעצמך, אף פעם לא מאוחר" (ויתרתי על זה כבר מזמן, אבל תודה בכל זאת) ו - העצה הטובה והמיטיבה מכולן - "צא ותראה את העולם יפה סביבך / שצבעי התכלת יעטפו אותך ובלבך שמש".
צאו גם אתם, קוראים וקוראות, וראו את העולם יפה סביבכם. מה הטעם להיתקע פה עם איזה יניב בן משיח - זמר עם קול נחמד וצרוד מעט, שמצדד בחליפות עם פפיון - שקיבל שיר מהבוידעם של משה פרץ, הנחית עליו עיבוד חובבני וחסכני בסגנון דאנס-רגאיי וביצע אותו במכניות, בלי אש בגרון ואותנטיות בנשמה. בקיצור, עזבו אתכם מזה. בואו נצא עכשיו החוצה, ניתן לצבעי התכלת לעטוף אותנו ונתפלל ש"דברים טובים" מהסוג הזה לא באים בצרורות. אמן
(אפס כוכבים)