וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

סינמספונג'ה: "ג'וי" וג'ניפר לורנס הופכים את הסיפור על מגב הקסם למעשייה קסומה

27.12.2015 / 1:00

ההתחלה מבולגנת ועד הסוף אין בו שמץ ביקורתיות כלפי הנושאים שבמרכזו, אבל "ג'וי" הוא בסך הכל סרט מרתק ומענג, ועוד הוכחה לגדולה של ג'ניפר לורנס

יח"צ - חד פעמי

זו כבר מסורת לאחרונה: בכל עונת אוסקרים, עולה לאקרנים סרט שעלילתו נראית תמוהה על הנייר, אבל אז מתברר כי יש בו יותר מכפי שנדמה. בשנה שעברה, היה זה "שנה אלימה מאוד", שהשתמש בעלילה משמימה לכאורה אודות התככים מאחורי עולם הובלת הדלק לחימום כדי לפתח דיון מעמיק במבנה של החברה האמריקאית. השנה, מגיע "ג'וי" ועושה דבר דומה.

במקרה זה, עוקב הסרט אחר מעלליה של ג'וי מנגנו, האמריקאית שהתפרסמה בתחילת שנות התשעים הודות להמצאת מגב הקסם. מובן כי זה שכלול חשוב שהקל לכולנו על החיים, אבל עם כל הכבוד ובלי טיפת זלזול חלילה, הרי שבעונת האוסקרים הגיוני יותר היה לצפות לדרמה ביוגרפית על המצאת הפניצלין או אפילו המעלית, למשל. לכן, גם הפעם קשה שלא להרים בתחילה גבה לנוכח תקציר העלילה, אך כמו במקרה של "שנה אלימה מאוד", גם כאן מפריכה הצפייה את הספקות.

הפעם, מי שלקח את ההימור הוא התסריטאי-במאי דיוויד או.ראסל, שהודות להצלחות קופתיות-ממסדיות-ביקורתיות בסדר הגודל של "פייטר", "אופטימיות היא שם המשחק" ו"חלום אמריקאי", כבר יש לו אשראי בהוליווד לעשות סרטים על מה שרק ירצה. נוסף לכך, הוא גם נהנה מצוות כוכבים קבוע שהולך איתו לכל מקום. וכך, כמו בשני להיטיו האחרונים, גם כאן רתם את שירותיהם של ג'ניפר לורנס, רוברט דה-נירו ובראדלי קופר.


לורנס מגלמת את ג'וי, בת למשפחה לא מתפקדת שמוחה הקודח בדה פטנטים עוד בילדותה; כשבגרה, חייה כמי שנדרשה לנקות אחרי ילדיה, בעלה לשעבר, הוריה וסבתה הובילו אותה להמצאה הפשוטה אך המבריקה, תרתי משמע, שאיפשרה לה לאחר מכן להקים אימפריה שלמה של מוצרים אחרים. דה-נירו מגלם את אביה, בעצמו איש עסקים ויזם, אך לא מוצלח במיוחד בלשון המעטה, וקופר הוא מנהל ערוץ הקניות שמעניק לגיבורה את הפלטפורמה הראשונה והחשובה ביותר.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה
המשפחה האחרונה שהייתם רוצים להיות בהדלקת נרות שלה. מתוך "ג'וי"/מערכת וואלה, צילום מסך
מעל כולם, עומדת כמובן לורנס, בעוד תצוגה שמעמידה אותה כטובה בשחקניות האמריקאיות של דורה, המריל סטריפ החדשה. לא פלא שקיבלה על תפקידה כאן מועמדות רביעית בחמש השנים האחרונות לגלובוס הזהב, רצף נדיר בכל קנה מידה

שלושת השחקנים נפלאים. הסצנות עם קופר הם הטובות ב"ג'וי", ומהוות כמעט מיני-סרט בפני עצמו, שמתאר את פריחת ערוצי הקניות בראשית הניינטיז. הן אף מעוררות חשק לצפות בסדרת טלוויזיה שלמה שתעסוק באחורי הקלעים של העולם המטורף הזה. דה-נירו משעשע גם הוא, ומעל כולם, עומדת כמובן לורנס, בעוד תצוגה שמעמידה אותה כטובה בשחקניות האמריקאיות של דורה, המריל סטריפ החדשה. לא פלא שקיבלה על תפקידה כאן מועמדות רביעית בחמש השנים האחרונות לגלובוס הזהב, רצף נדיר בכל קנה מידה.

אך לא פחות מאשר לשלושתם, הסרט חייב את הצלחתו גם לשחקנים האחרים בו, ובהם אדגר רמירז, דיאן לאד, וירג'יניה מדסן, איזבלה רוסליני ואחרים. הם לא משותפיו הקבועים של ראסל והם אולי לא הכוכבים הגדולים של הרגע, אך כולם מיטיבים לעצב את משפחתה האיטלקית-אמריקאית הענפה של הגיבורה כגלריה אקסצנטרית וצבעונית, ממש כאילו שמרטין סקורסזה ביים את "משפחת טננבאום".

ראסל, כהרגלו, מיטיב לאפיין את הדמויות ואת זירת ההתרחשות. הוא לא מציץ רק למשפחתה של הגיבורה, אלא גם לאחורי הקלעים של התעשייה האמריקאית, ומתאר באופן מרתק ומשעשע את המהמורות העומדות בפני יזמית מתחילה ועצמאית: למשל המאבק במונופולים ובגנבי פטנטים. בצד בני המשפחה הססגוניים, גם עולם העסקים מספק לסרט שלל טיפוסים עסיסים, המוכיחים כי לא רק בתוך טנקים מסתתרים אנשים מעניינים, אלא גם מאחורי מגב.

כל זה יוצר עומס רב כמובן, מה עוד שראסל מוסיף עלילת משנה לא קשורה – אופרת סבון פיקטיבית המשודרת בטלוויזיה, בה צופה בקביעות אמה של הגיבורה, והשילוב שלה גודש בעוד קצת קאמפ את התוצאה הצעקנית גם כך. לעתים, המשקל הזה גדול על כתפי הסרט, והוא קורס תחתיו. הפתיחה שלו מבלבלת, אפילו מקושקשת, ובעיקר לא מזמינה – לאחר רבע שעה, מתחשק פשוט לצאת מן האולם. גם הסיומת היא בסך הכל אנטי-קליימקס.

אבל בין שני אלה, בחלק הארי שלו, תענוג לצפות ב"ג'וי". בזמן זה, הכל מוצא את מקומו ולקהל נותר רק להתרווח בנחת וללקק את האצבעות מול המשחק המעולה, התסריט השנון ובעיקר עבודת הבימוי מלאת התנופה ושאר הרוח של ראסל.

הברק של הבמאי, בצוותא עם הסטייל של ג'ניפר לורנס, עיצוב התלבושות ושירי הרוק מהסיקסטיז-סבנטיז שמעטרים את הפסקול, יוצרים יחדיו כמה מהרגעים הקולנועיים הכי גזעיים שנראו על המסך בחורף האחרון. כעת, ממש אין קונצנזוס תקשורתי סביב הסרט, אולי כי המבקרים והממסד רגילים יותר לדרמות ביוגרפיות על מדענים בריטים, ופחות לסיפורים על נשים חזקות ותעשיית ניקיון הבית. אך התחושה היא שבעוד עשור או שניים, חוקרי קולנוע ועכברי סינמטקים עוד יראו בו פנינה שהוזנחה בזמן אמת, וייהנו לנתח את השימוש המוקצן שלו באמצעי המבע הקולנועי.

sheen-shitof

עוד בוואלה

הצטרפו לוואלה fiber ושדרגו את חווית הגלישה והטלוויזיה בזול!

בשיתוף וואלה פייבר
אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה
הכי קולית שיש. ג'ניפר לורנס ב"ג'וי"/מערכת וואלה, צילום מסך

עושר ההבעה הזה עלול היה להתגלות כאריזה נוצצת ללא תוכן, אבל יש הרבה בתוך הקנקן של "ג'וי". כמו אותו מגב קסם, שביכולתו להגיע לכל פינה בחדר המלוכלך, גם הסרט משכיל לגעת בכל נושא אפשרי: מקומה של האשה ושל המשפחה בחברה ובכלכלה האמריקאית, הפער שקיים בהן בין הייצוג למציאות וכמובן גם השאלה איך בעצם עובד הקפיטליזם, הם רק כמה מן הסוגיות שעולות כאן. אם לחזור לנקודת ההתחלה, ראסל לקח פה סיפור שנשמע על פניו כמו סמרטוט, אבל סחט אותו עד טיפת המים האחרונה.

התסריטאי-במאי עשה זאת ביסודיות ראויה להערכה, אך גם בלי שמץ של ביקורתיות. כיאה למועד הפצתו בחג המולד, "ג'וי" בנוי כמעשייה אופטימית ומלאת אמונה ברוח האמריקאית. בסופו של דבר, גם הקשיים והמכשולים קיימים בו רק כדי לתאר איך אפשר להתגבר עליהם, והסרט אינו אלא שיר הלל לשיטה הכלכלית של ארצות הברית, ובעיקר לרעיון המוביליות החברתית שעומד במרכזה. הוא גם סוגד לגיבורה שלו, שלא מפתיע לגלות את שמה בקרדיטים, חתומה כאחת המפיקות. היא לא היתה יכולה לאחל לפרסומת טובה יותר מאשר זו שראסל כאן רקח בשבילה.

התסריטאי-במאי החל את דרכו בעולם האינדי ועדיין יחסית מזוהה עמו, וכל פעם מחדש מדהים להיווכח איך גם יוצרים כמוהו וכמו ריצ'רד לינקלייטר ("בויהוד") למשל, שאינם מלב המיינסטרים, בכל זאת מציגים גישה פטריוטית ושמרנית לחלוטין. אם יש כתמים בקפיטליזם, ראסל ו"ג'וי" משאירים למישהו אחר לנקות אותם. הם לא זקוקים למגב קסם כדי לטפל בכלכלה האמריקאית, כי מבחינתם הרצפה שלה כל כך נקייה, שאפשר לאכול ממנה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully