עיניים גדולות 44: חיות השנה בקולנוע

כמו שוחרי הדמוקרטיה הישראלית, גם עכברי קולנוע נוהגים כל שנה לומר כי מצבם מעולם לא היה גרוע יותר. הפעם, נראה שהאמירה הזו במקום: אמנם, היו לא מעט רגעים קולנועיים יפים וסרטים טובים השנה, אבל מעטים מהם ייכנסו לפנתיאון של כל הזמנים, ובמרחק הזמן, סביר להניח כי יתגלה שתריסר החודשים החולפים לא תרמו רבות לעתידו של המסך הגדול.

לכן, קשה היה להמשיך עד הסוף עם ההחלטה לערוך סיכום בהשראת הרגשות מ"הקול בראש". אמנם, לא היתה בעיה לעשות זאת ברוחן של העצב, הכעס, הפחד והגועל – אבל לרקוד לאורה של השמחה, כבר היה פחות קל. ב-2014, למשל, שבעה סרטים שונים לפחות היו ראוים לתואר "סרט השנה". הפעם, לפחות מבחינתי, בקושי נמצאו שניים כאלה.

הישועה, כרגיל, הגיעה מכיוון חברינו בעלי החיים. בשנה בה כותרות החדשות גילו לנו כל בוקר מחדש את האנושות בשיא השפל שלה, והסרטים לא הציעו די פתרונות אסקפיסטיים, היתה רק נחמה אחת – לכל הפחות, הקולנוע היטיב להציג שלל יצורים פרוותיים, הולכים על ארבע, יונקים ענקיים, חרקים ואפילו חיות נכחדות. אלה הושיטו יד או טלף, וסיפקו מזור זמני והשראה תמידית.

אז כהוקרת תודה, הנה תזכורת למיטב החיות מן הסרטים שהופצו בארץ בתריסר החודשים החולפים או הוקרנו אצלנו באיזושהי מסגרת. עשר דמויות לא אנושיות, אך הומניות יותר מכל אדם, שבזכותן בכל זאת יש כמה זיכרונות משמחים מהקולנוע של 2015, ונותרת תקווה כי למרות הכל, בשנה הבאה יהיה טוב יותר.

לא קל לחובב כלבים לכתוב זאת, אבל אין עוררין על כך שחתולים הוכיחו סופית בשנים האחרונות כי הם החיה הקולנועית האולטימטיבית. עם זאת, דווקא 2015 לא היתה גולת הכותרת מבחינתם. ב-2014, קיבלנו ב"לואין דיוויס" וב"נעלמת" שניים מהחתולים הקולנועיים הגדולים של כל הזמנים, אבל הפעם התוצרת לא היתה מוצלחת עד כדי כך.

אך בכל זאת, אף שנה קולנועית לא שלמה בלי איזשהו חתול מדהים אחד, וכך התכבדנו במסוקה. אמנם, הוא קיבל את תפקידו במערבון הערפדים האיראני "נערה הולכת הביתה לבד בלילה" בזכות נפוטיזם – אדוניו הוא לא אחר מאשר מפיק הסרט. אך כבר מן השניות הראשונות, נאלצו המבקרים הקטנונים להשתקק, שכן התברר כי החתלתול ראוי לתפקיד בזכות ולא בחסד. כל שנייה שלו על המסך היתה קסומה, והגבירה בעוד כמה רמות את עוצמת הכישוף של היצירה המהפנטת מלכתחילה.

לעומת זאת, לאויבים הגדולים של החתולים דווקא היתה עדנה קולנועית. סרטים רבים כישכשו בזנב: כלבי התקיפה בזוועתון "חדר מנוחה" התגלו כדמויות הכי ערכיות בו; ההולך על ארבע ב"שון הכבשון" כמעט והצליח להאפיל על עדר הכבשים; "Absolutely Anything" העניק לרובין וויליאמס את תפקידו האחרון, כקולו של כלב מדבר; "המתנה" יצר באמצעות נביחה את אחד הרגעים המקפיצים של השנה וגם "הלובסטר" ו"בל וסבסטיאן 2" הצטרפו לחגיגה.

אך מעל כל אלה, עמד כלב אחד – סנופי כמובן. בסרט העלילתי הארוך הראשון על פי המעללים שלו ושל אדוניו, הילד הלוזר צ'רלי בראון, הוא הראה שהמסך הגדול לא גדול עליו, אלא רק מעניק לו עוד מגוון אפשרויות להמחיש את חשיבותם של הכלבים בעולמנו.

צ'רלי בראון סיכם זאת בצורה הטובה ביותר, בעוד סנופי שוכב לצידו במיטה – "כלב לא מנסה לשפוט אותך, או לייעץ לך; הוא אוהב אותך בגלל מי שאתה; נחמד שמישהו פשוט יושב ומקשיב לך – חברו הטוב ביותר של האדם".

גם למשפחת הכבשים היתה שנה קולנועית פורייה. הם כיכבו ב"שון הכבשון" מן הסתם, וגם בעיבוד לרומן הקלאסי "הרחק מן ההמון הסוער", אך יותר מאשר בשני אלה, מגע הצמר שלהם היה עדין ומרגש במיוחד ב"איילים", הסרט האיסלנדי שהוקרן בפסטיבל חיפה ואולי עוד יופץ אצלנו מסחרית.

דרמה זו עוסקת בשני אחים מנוכרים שלא דיברו זה עם זה עשרות שנים, אך נאלצים להתאחד כדי להציל את עדר הכבשים המשפחתי, שלא עומד רק בפני עצמו, אלא גם כסמל – סמל של מסורת לאומית ומשפחתית, שקיימת מזה עידן ועידנים ואיש כבר לא יוכל לגזום אותה, וסמל של אחווה ונאמנות, שמותירה את הצופה ללא מילים. נותר רק לפעות בבכי.

אמנם לא היו השנה המון דינוזאורים בקולנוע, אבל אלה שכן כיבדו אותנו בנוכחותם, אחראים להכנסות של מיליארדים – בעיקר כמובן הודות ל"עולם היורה", כרגע עדיין הבלוקבסטר הגדול של 2015.

אך בשעה שבלהיט הענק, התנהלו הדינוזאורים באכזריות, כמו בכמעט כל הסרטים שראינו קודם לכן, "הדינוזאור הטוב" של פיקסאר שהיה להיט בסדר גודל בינוני ותו לא, הציג את גיבורו בדרך חיובית לשם שינוי, והיה בכך משהו חדשני ומעניין.

זה לא התוצר הכי מוצלח של פיקסאר ובכלל לא סרט טוב במיוחד, אבל חייבים להעריך את האנימטורים על דבר אחד: הייצוג הקולנועי הכי סימפטי שראינו עד כה לחיה הנכחדת, שגילה לנו כי דינוזאורים לא בהכרח רומסים אנשים, אלא לפעמים גם יוצאים איתם למסעות מופלאים.

"הנסיך הקטן" הוא סרט אנימציה נוסף שהביצועים האמנותיים והקופתיים שלו היו מעורבים במקרה הטוב, אבל גם בו אפשר למצוא לפחות נקודת אור אחת: השועל הקולנועי הכי מהולל מאז העיבוד של ווס אנדרסון לרואלד דאל.

וכך, למשל, הסצנה בה הנסיך הקטן וכל אחד מחבריו דורכים על רגליהם של הרעים, והשועל מזדרז אף הוא לעשות זאת אף שכף רגלו כה קטנה ועדינה, היא מופת של מתיקות אינסופית. לא פלא כי רבים מאלה שכן צפו בסרט, מיהרו בסופו לרכוש בובה של השועלון החמודון.

והנה מישהו שההמונים לא רצו לקנות בובות שלו, וההפסד כולו שלהם – הפרעוש מ"מעשיית המעשיות", העיבוד הקולנועי הראשון לאסופת סיפורי האגדה הנפוליטניים מן המאה ה-17.

לכל האגדות בסרט יש יופי פראי, אבל הכובשת והמיוחדת מכולן מספרת על המלך שאוסף לחיקו פרעוש קטן, מאכיל אותו במיטב המעדנים, מזעיק למענו את מיטב הרופאים ומעדיף את חברתו על פני כל אחד אחר בעולם. ככה זה כשאוהבים, ולמה בעצם האהבה הזו פחות נורמלית מן האחרות?

עוד חיה שיש אנשים שמרססים נגדה, במקום ללמוד ממנה. גיבור העל ב"אנט-מן", להיט הקומיקס של מארוול, התברך במתנה – הוא התכווץ לממדים שלה, וכך הזדמן לו לשתף איתה פעולה ולקבל ממנה שיעורים על חוכמה, תושייה, ניצול משאבים ועבודת צוות. הפסוק התנ"כי "לך אל נמלה עצל, ראה דרכיה וחכם" מעולם לא קיבל המחשה קולנועית כה משכנעת.

גם מן החיה הזו רוב האנשים מעדיפים להתרחק ממנה, אך החכם באדם יודע כי קרבתה טובה לו. כך לפחות לפי "מר הולמס", המתאר כיצד פורש הבלש המהולל מחקירות ומתמקד בכוורת שלו, ועושה זאת בצורה הכי אמינה, מדויקת ומלאת עוקץ שנראתה בקולנוע בעשורים האחרונים. כך לפחות קבע הבלוג בר-הסמכא המתמחה במלאכת הדבוראות, אז מי אנחנו שנתווכח.

החבר הטרי ביותר ברשימה הוא "בלב הים", שיעלה על האקרנים כאן מחר (חמישי), רגע לפני הסיום הרשמי של השנה. הסרט הלא מוערך דיו הוא דרמת הרפתקאות היסטורית מהסוג הישן והטוב, שבוודאי היתה נהנית מגורל קופתי וביקורתי נעים יותר לו הופצה מתישהו בין שנות השלושים לתשעים. היא מגוללת את הסיפור שלכאורה היה השראה להרמן מלוויל בעת כתיבת "מובי דיק", ולכן נדרשת כמובן להציג את הלוויתן הלבן שהילך על הסופר וגיבוריו קסם ואימים. התוצאה עומדת במשימה, ומתארת את היונק הימי במלוא נשגבותו.

ונסיים בקרב הגדול ביותר ש-2015 העמידה בפנינו – דוב השנה. איך אפשר לבחור בין גיבורי "טד 2" ו"פדינגטון"? נכון, האחד פרחח אמריקאי והשני ג'נטלמן בריטי, אבל שניהם כאלה חברים טובים, וכה אנושיים ומלאי הבעה, חיוניים וחינניים. את שניהם אי אפשר שלא לרצות לחבק.

בסופו של דבר, נבחר בפדינגטון. בעיקר כי הסיפור על המשפחה הלונדונית שאימצה את הדוב מפרו ושילבה אותו חיש-קל בחברה האנגלית, הוא אלגוריה מושלמת לפתיחת הדלת בפני זרים וקבלת האחר, ולאור ההתרחשויות ב-2015, אין מסר הולם מזה לסכם בו את השנה.

כך או כך, באמת שזה נצחון בפוטו-פיניש, ובאותה מידה גם טד היה ראוי לתואר. אז תגידו מה שתגידו על 2015, וכל מילת גנאי תהיה נכונה, אבל שנה שבה לא פחות משניים מתחרים על תואר דוב השנה בקולנוע, לא יכולה להיות רעה כל כך.