פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      זמן מיסטיקה: עשר שאלות תרבותיות ל-2016

      האם מירי רגב תישאר שרת התרבות והספורט? "משחקי הכס" תחזור לעצמה בעונה השישית? לאונרדו דיקפריו ייקח אוסקר לראשונה בחייו? כל השאלות החשובות של עולם התרבות לשנה האזרחית החדשה

      זמן מיסטיקה: עשר שאלות תרבותיות ל-2016

      (בסרטון: טריילר ל"באטמן נגד סופרמן")


      האם "משחקי הכס" תחזור לעצמה או שהנפילה תימשך?

      נתחיל מהחדשות הרעות. הסיכוי של "משחקי הכס" להמשיך את קו ההתדרדרות שבו היא נמצאת למעשה מאז תחילת העונה הרביעית הוא גבוה למדי. ההערכה הזאת נובעת ממבחן התוצאה: בכל פעם שדן וייס ודיוויד בניוף, יוצרי הסדרה, ניסו לסטות מהקו הסיפורי של ג'ורג' מרטין ולהוכיח שהם יכולים לעצב דרך משלהם, זה נגמר בכישלון. בין אם מדובר בהוצאה להורג המחרידה (והמיותרת) של שירין, במסע המופרך של ג'יימי וברון לדורן, בתקיפה המינית של סרסיי או בעלילה המשמימה של בריאן ופוד. לכל אלה צריך להוסיף את הבזבוז המשווע של דמות נפלאה כמו טיריון על מסעות בדרכים שנמשכים פרקים רבים. משהו בתפיסת היקום של "משחקי הכס", שאמור היה להיות מבוסס בשלב הזה בצורה מושלמת בשני היוצרים, פשוט לא הצליח להתחבר עד כה.

      ועכשיו לחדשות הטובות: יש בהחלט סיכוי שהחיבור הזה יקרה בעונה השישית, דווקא בגלל שאפילו היוצרים מודים ש"שמעו את הקולות". לא מעט התבטאויות של השניים ושל מנהלי HBO בשנה האחרונה רמזו ש"משחקי הכס" קרובה הרבה יותר לנקודת הסיום שלה מאשר להתחלה. הסיפור רחב היריעה הזה צריך להתחיל להתכנס אל הסיום (בין אם מדובר בשתי עונות נוספות או בשלוש), וזה אומר שהזמן לעלילות משנה מיותרות ודמויות ללא תכלית (מהן סבלה הסדרה רבות בשתי העונות האחרונות) הולך ואוזל. דיווחים שמגיעים מתוך אתר הצילומים מעידים שהצורך הזה להתקדם הובן. שני הפרקים הראשונים של העונה החדשה, שבאופן טבעי מוקדשים בדרך כלל לאקספוזיציה, אמורים להיות סוערים ומלאים בהתרחשויות. ואם זה סימן שמנבא על הבאות, אז "משחקי הכס" עשויה להיות בדרך לעונה שתחזיר אותה לגדולתה.

      (אילן קפרוב)

      משחקי הכס עונה 6 (יח"צ)
      בראן מציג: שלוש עיניים ("משחקי הכס", עונה 6)

      האם "באטמן נגד סופרמן" יהיה סרט גיבורי העל הגדול בכל הזמנים?

      מקרים כמו זה של "עולם היורה" לימדו את כולנו להיות קצת יותר צנועים בתחזיות. גם אם "באטמן נגד סופרמן" לא מעורר בינתיים את הבאזז שרחש סביב "מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר" או "הנוקמים: עידן אולטרון" (וצריך לזכור שבכל זאת יש עוד שלושה חודשים עד שהסרט יגיע), אלה דווקא שווקי העולם (בעיקר סין) שיכולים לדחוף אותו להישגים קופתיים מרשימים. למען הסר ספק, ברור שמדובר באחד הסרטים שצפויים לעשות הכי הרבה כסף בשנה הבאה, אבל כנראה שלא מדובר בסרט שובר שיאי קופות. קודם כל מפני ש"באטמן נגד סופרמן" הוא סיקוול שמתכחש כמעט לחלוטין לקודמו (ובצדק, כי "איש הפלדה" היה סרט איום ונורא). אין כאן דמויות אהובות שכבר צברו אהדה וכעת נבנות על גלי הציפייה של המעריצים. הנרי קאביל הוא סופרמן גנרי להחריד, בן אפלק התקבל בקרירות חשדנית אצל המעריצים וגל גדות היא עדיין שחקנית אלמונית כמעט לחלוטין בהוליווד. גורמי המשיכה של הסרט לקהל שאינו מעריצי סרטי הקומיקס הרגילים לא חזקים מספיק כדי לייצר תוצאה יוצאת דופן.

      אם השאלה הכלכלית עוד עומדת בסוג של ספק, נראה שיש סוג של קונצנזוס לגבי העובדה ש"באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק" לא יהיה "גדול" במובני איכות. למרות שמדובר כאן בכמות גיבורים יחסית זהה לזו שמציגה מארוול בסרטיה הגדולים, התחושה היא שמדובר בסרט עמוס וגדוש מדי עוד לפני שבכלל החל. יהיו כאן לפחות חמישה גיבורים (באטמן, סופרמן, אקווה מן, וונדר וומן וסייבורג), שני נבלים (לקס לות'ור ודומסדיי) ושורה של דמויות משנה שלא ברור איך ישתלבו בתוך כל זה (לויס ליין, אלפרד, פרי ווייט). בנוסף למפגש האיתנים בין שני גיבורי על שיוצאים זה נגד זה ואז נגד אויבים משותפים, מדובר בסרט שאמור להציב את הקרקע ל"ליגת הצדק" שתבוא אחריו, על כל האקספוזיציה הכרוכה בדבר. זאק סניידר, הבמאי ומי שאמון על העולם הסינמטי של DC קומיקס, לא הוכיח שהוא מסוגל לעמוד במשימות בסדר גודל כזה, ובניגוד לג'יי ג'יי אברהמס, לא נראה שיש מאחוריו מבוגרים אחראים שיידעו לצמצם את נטייתו לדרוך חזק מדי על דוושת האפקטים.

      הסעיף האחרון בכלל לא תלוי בסרט, אבל אי אפשר להימלט ממנו: יש רוויה בעולם הגיבורים. "הנוקמים: עידן אולטרון" הרוויח 200 מיליון פחות מקודמו, "אנט מן" בקושי החזיר את ההשקעה, וכאן מדובר במארוול המצליחים. עם החסרונות המובנים של DC, נראה שיהיה קשה מאוד להפוך את המגמה הזאת.

      (אילן קפרוב)

      פוסטרים "באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק" (יח"צ)
      אלמונית בהוליווד, מוכרת בישראל (גל גדות בפוסטר "באטמן נגד סופרמן")

      האם מירי רגב תישאר שרת התרבות והספורט?

      אין דבר ששרת התרבות והספורט לא עשתה ו/או אמרה בחצי השנה האחרונה כדי להוכיח עד כמה היא לא מעוניינת בתפקידה. במקום לנצל את כוחה ואת היכולות הביצועיות שלה, הבולדוזר האימתני ממפלגת השלטון החליטה לחפש ג'וב אחר. כבר בכניסתה לתפקידה הנוכחי הודיעה רגב כי משרד התרבות לא היה בחירתה הראשונה וממש בימים אלה, כשסבב תיקים חדש מסעיר את הממשלה, מקורביה טוענים שרגב מבקשת לקבל לחיקה תיק נוסף. משרד התרבות קטן עליה. היא כבר עשתה בו כל מה שרצתה: לריב עם כל העולם ואחותו שלא הצביעה לה בפריימריז.

      במקום להבין שמשרד התרבות הוא הזדמנות פז להשפיע על דורות שלמים לטווח הארוך, רגב מחפשת את הסיפוק המהיר. אי אפשר להאשים אותה. הפוליטיקה המקומית הרגילה אותה ואת חבריה למקצוע לקצב מהיר של ספינים. פרסום רודף פרסום. לאף אחד אין כוח לראות תהליכים ארוכי טווח שיישאו פירות ויעניקו את הקרדיט לפוליטיקאי אחר.

      נדמה שרגב כל כך לא מעוניינת להישאר בתפקידה שאף אחד לא יתפלא אם תציע עצמה כיועצת פרלמנטרית שלישית לאחד מחברי הכנסת. הכל חוץ מלהיות שרת התרבות.

      (אביעד קדרון)

      שרת התרבות והספורט, מירי רגב (ניב אהרונסון)
      מחפשת את הג'וב הבא? מירי רגב (צילום: ניב אהרונסון)

      האם שוב יהיה להיט ענק בקולנוע הישראלי?

      המאניה-דיפרסיה של תעשיית הקולנוע המקומי היכתה בגדול גם ב-2015: לאחר שנה קופתית מוצלחת במיוחד, בעיקר הודות ל"אפס ביחסי אנוש", הגיעו תריסר חודשים פושרים למדי. האם ב-2016, שוב תתהפך המגמה? סיכויים טובים שכן, כי על פניו מסתמנים לפחות שישה להיטים פוטנציאליים.

      קודם כל, שלושה סרטים חדשים של יוצרים שכבר הוכיחו בעבר כי ביכולתם להביא לאולמות מאות אלפי ישראלים – "החטאים" של אבי נשר, שלפי התמונות הראשונות מסתמנת כדרמה יפה באופן עוצר נשימה; "אופנהיימר" של יוסף סידר, הנהנה מקאדר כוכבים בסדר הגודל של ריצ'רד גיר, סטיב בושמי, מייקל שין ושרלוט גינצבורג; ו"לעבור את הקיר" של רמה בורשטיין, מי שלפני שלוש שנים היממה עם "למלא את החלל". לצדם, "הלהקה האחרונה בלבנון" עשוי לעלות על גל הקומדיות הצבאיות המצליחות, "מסע הטבעת" אמור להשביע את התיאבון ההולך וגובר של הקהל המקומי למהתלות רומנטיות תוצרת בית וגם "ישמח חתני" על מאבקן של נשים בהתחרדותה של שכונת הבוכרים נשמע כאילו קורץ מחומר של שלאגר כחול-לבן.

      האם התוצרים הללו יספקו את הסחורה, ונזכה לראות את מירי רגב ומשה אדרי חולצים שמפניה, או שמא שוב נתאכזב, וגם ייגמרו התירוצים ונאלץ להתחיל לדבר על משבר אמון בין הקולנוע הישראלי והקהל?

      (אבנר שביט)

      החטאים (יח"צ)
      (מתוך "החטאים", צילום: יח"צ)

      האם רדיוהד תוציא אלבום סוף סוף?

      משהו בלו"ז של רדיוהד משובש מאוד. בין המעריצים ללהקה יש הסכמה לא מפורשת הגורסת ששנים המסתיימות ב-7 אמורות להביא איתן יצירות מופת. זה קרה ב-1997 עם "OK Computer" ואז שוב ב-2007 עם "In Rainbows". כמובן שהיו בתווך עוד כמה דברים מופלאים, אבל הייחוד בשנים האלה היה ההפתעה. מה תביא איתה 2017?

      העניין הוא שההספק של רדיוהד ירד בצורה מתסכלת. בין שני האלבומים האלה יצאו עוד שלושה וגם אלבום סולו של תום יורק, אבל מאז 2007 יצא אלבום אחד בלבד של הלהקה (ב-2011) ועוד אחד סולו של יורק (ב-2014). מה זה הביזיון הזה? החדשות הטובות הן שחברי הלהקה עובדים באולפן על חומרים חדשים. למעשה, באוקטובר האחרון בישר ג'וני גרינווד הגיטריסט שחברי הלהקה סיימו את ההקלטות לאלבום החדש, אבל די מהר הבהיר ואמר שעוד נותרה עבודה רבה של ברירת החומר ובדיקה אם הוא בכלל שווה משהו, כלשונו.

      ועכשיו אנחנו קצת חצויים. האם לייחל לחומרים החדשים האלה במהירות האפשרית ב-2016, או שיידחו ל-2017 כדי להתאים לתבנית יצירות המופת? או אולי אפשר גם וגם? הרי משתמע שהוקלטו לא מעט חומרים. מה שבטוח, השיר ששיחררו בהפתעה בדיוק לפני שבוע עשה לנו חשק עז לעוד כאלה.

      (עידו ישעיהו)


      נטפליקס בישראל

      השאלה הכי פופולרית בתגובות לביקורות הטלוויזיה שמתפרסמות בוואלה! תרבות היא "היכן משדרים את זה?"; מדהים עד כמה שזה יישמע, חלק ניכר מהסדרות הטובות והמצליחות ביותר בעולם אינן חלק מסדר היום של רבים מהצופים הישראלים - וזאת על אף המחירים הגבוהים שהם נדרשים לשלם לחברות התוכן. כל זה אמור להשתנות עם כניסתה המצופה של נטפליקס לישראל. כבר תקופה ארוכה שענקית הסטרימינג אינה מאפשרת לגופי תוכן אחרים לרכוש את תוכניות המקור שלה (בין היתר "נרקוס", "דרדוויל", "קימי שמידט" ו"ג'סיקה ג'ונס") ולאחרונה גם את סרטי הקולנוע האיכותיים שהחלה להפיק בלעדית למנוייה. את הסדרות הללו ועוד שורה ארוכה של סדרות וסרטים מובילים, יוכלו בקרוב צרכני התוכן בישראל לקבל עבור מחיר מנוי חודשי שנע (בהנחה שהמחירים לא יופקעו) סביב מחיר של כ-50 שקלים לחודש.

      התופעה הזאת של "חיתוך הכבלים" (Cord Cutting) היא המהפכה הגדולה של הטלוויזיה העכשווית. לא עוד גופי תוכן שמכתיבים חבילות מלאות בערוצים שאיש אינו צופה בהם, או גובות סכומי אקסטרה עבור מוצרים כמו VOD וממירים חכמים. הפלטפורמה של נטפליקס קובעת שכל השירותים והתוכן ניתנים בעבור מחיר אחד, זול משמעותית מהמקובל כיום. אז נכון, יש גם מלכוד בעסקה הזאת: החבילה של נטפליקס מציעה כמות נתונה של סדרות וסרטים בכל רגע נתון, שיוצאים ונכנסים מהחבילה מדי חודש בהתאם להסכמי הזכויות של החבירה (מדובר כמובן רק בתוכן של גופי תוכן אחרים. הסדרות של נטפליקס זמינות תמיד), אבל גם לכך יש פתרונות. גופי תוכן כמו אמזון, HBO GO ו-HULU מציעים כל אחד חבילות תוכן נוספות ומקיפות (שגם מחירן הכולל לא מגרד את המחיר החודשי של מנויי טלוויזיה בישראל), וכניסה מוצלחת של נטפליקס עשויה להוביל גם אותם לישראל בעקבותיה. לחובבי הטלוויזיה המהפכה הזאת אומרת תוכן זמין ביום השידור, מחירים נמוכים ותחרות איכותית על כספו. עכשיו רק צריך לקוות שזה סוף סוף יקרה.

      (אילן קפרוב)

      האם אדל, בריטני וביונסה יופיעו בארץ או שנסתפק באנריקו מסיאס?

      אי אפשר להגיד שאין נורמליות מסוימת בהופעות הסדירות שמגיעות לישראל. כל זמן שאין אינתיפאדת סכינים או בודדים או איך שלא קוראים לזה, רוב האמנים מתעלמים משומר הסף של השאול רוג'ר ווטרס ומגיעים, ולצד הגריאטרים שכולם נהנים לצחוק עליהם אנחנו מקבלים כמה מהתוצרת החמה ביותר בחו"ל. בכל זאת, יש כמה אמנים ענקיים שהם בגדר גביעים קדושים ומעולם לא הגיעו אל ארץ הקודש, ואנחנו רוצים אותם כאן כרגע, כשהם עדיין לוהטים, לפני שיקליטו את שורת האלבומים הלא מעניינים שיורידו את קרנם בעיני כל העולם. ביונסה, אדל, בריטני ספירס, גם עבור קיילי מינוג נפתח את זרועותינו, לבותינו וארנקינו. וגם באגפים הרוקיים - ארקטיק מאנקיז, ארקייד פייר (שכנראה פוליטיים מכדי להגיע לישראל), פו פייטרס, קווינס אוף דה סטון אייג', הסטרוקס, מיוז, טיים אימפלה; טוב, אפשר להמשיך בלי סוף.

      מגעים עם האמנים האלה ואחרים כמותם יש תמיד, כמה מהם ודאי חייבים להבשיל. 2016 נשמעת כמו שנה טובה לשם כך, אנחנו מרגישים.

      (עידו ישעיהו)

      קיילי מינוג (GettyImages)
      מתי היא תגיע לארץ? קיילי מינוג (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

      האם "הבן של שאול" יוכתר רשמית כסרט השואה הגדול בכל הזמנים?

      סרט השואה ההונגרי "הבן של שאול" יגיע לארץ במהלך פברואר ובסוף אותו חודש יקטוף ככל הנראה את האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר – בכך, איש כרגע לא מטיל ספק. התהייה המסקרנת היא, איך יקבלו התקשורת והקהל בארץ את הדרמה המזרח-אירופאית, המשתמשת בסיפורו של איש זונדרקומנדו כדי להתיימר להציג את זוועות אושוויץ בצורה שכמותה מעולם לא ראינו.

      ברחבי העולם כבר חרצו כי "הבן של שאול" עומד ביומרה הזו, והכתירו אותו כאחד מסרטי השואה הגדולים והחשובים אי פעם, וכאירוע קולנועי ותרבותי נדיר. בארץ, מן הסתם, יש רגישות מיוחדת לסוגיה, ולכן לפעמים רואים את הדברים אחרת. אז האם גם כאן יהללו את ההישג של הבמאי ההונגרי לסלו נמש, או שדווקא ישמיעו נגדו הסתייגויות? ואיך יגיב הקהל? האם כמו בצרפת, בה הציבור התעלם מהמלצות העיתונות והדיר רגליו מן האולמות, גם כאן יתגלה שהדרמה הזו קשה מדי לעיכול, או שמא תתגבר הסקרנות על החששות והיא תהיה לאחת מלהיטי השנה בגזרת סרטי האיכות? מרתק יהיה לגלות את התשובות לשאלות הללו, שוודאי גם יפרנסו לא מעט דיונים באולפנים ועבודות סמינריוניות למיניהן.

      (אבנר שביט)

      האם HBO תחזור לעשות דברים חשובים? והאם "Preacher" תושיע את AMC?

      אח, איפה הימים שבהם "תור הזהב בטלוויזיה" אכן היה כזה? הימים שבהם הטלוויזיה איכלסה במקביל סדרות כמו "הסופרנוס", "הסמויה", "דדווד" ו"עמוק באדמה"? ובכן, הם הרחק מאחור, ואולי הגיע הזמן להשלים עם העובדה שכבר לא יחזרו. לא שחסרות סדרות מעולות על המסך - רחוק מזה, יש יותר מכדי שנספיק לצפות בכולן - אבל איפה הן ואיפה רעידות האדמה היצירתיות של ראשית העשור הקודם? של יצירות ששינו את הטלוויזיה מן היסוד והפכו אותו למדיום החם והמעמיק שכולם רוצים להיות בו?

      ל-HBO יש עדיין סדרות אדירות ונפלאות, כולל כאלה ששוברות את שיאי הצפייה שלה ("משחקי הכס", כמובן) ושל ההורדות הפיראטיות, אבל נדמה שבעולם טלוויזיוני שרק הולך ונעשה רחב יותר, HBO איבדה את הייחוד שלה מול שחקניות חדשות כמו נטפליקס ואמזון, שעם סדרות כמו "טרסנפרנט", "האיש במצודה הרמה" ו-"Master of None" עושות HBO טוב יותר מ-HBO. האם פג הייחוד של רשת הכבלים הגדולה הזו, שהצהירה כי היא אינה טלוויזיה אלא משהו העומד בפני עצמו? בהחלט נראה כך.

      נדמה שהטאץ' של HBO נשחק כאשר אנשי הרשת ויתרו ב-2006 על סדרה שעסקה בפרסומאים בניו יורק של שנות השישים, שהציע להם מתיו ויינר. "מד מן" זכתה בסוף להיות סדרת המקור המשמעותית הראשונה של רשת הכבלים הנידחת AMC, שמאז גם הספיקה להעלות את קרנה בעזרת הסדרות "שובר שורות" ו"המתים המהלכים". אבל הדשדוש של AMC מתחיל גם הוא לתת את אותותיו. סדרות כמו "גיהנום על גלגלים" או "המרגלים של וושינגטון" הן אמנם סולידיות וטובות, אבל השתיים לא בדיוק הפכו למשהו שמקדם את המותג. על כן AMC נסמכת על סדרות בת - "סמוך על סול" ו-"Fear The Walkind Dead", שאמנם ממשיכות את המסורת בהצלחה מסוימת, אבל גם לא מאוד מקדמות את הרשת אל מחוזות חדשים. את זה היא תנסה לעשות ב-2016 עם יצירת קומיקס נוספת שתעובד אצלה - "Preacher". החברים סת' רוגן ואוון גולדברג יעבדו את היצירה המורכבת של גארת' אניס וסטיב דילון על המטיף ששד התגלגל בגופו ויוצא יחד עם חבריו למסע חיסול, בזמן שאחרים דולקים אחריהם. אם AMC אכן תצליח במשימתה - נגלה ב-2016.

      (עידו ישעיהו)

      פריצ'ר, Preacher (יח"צ , AMC)
      במה אתם מאמינים? ("Preacher")

      האם לאונרדו דיקפריו יזכה באוסקר הראשון שלו?

      לאונרדו דיקפריו כבר עשה הכל: שבר שיאים קופתיים, היה לאליל ההמונים, התחבב על המבקרים וגם זכה בגלובוס הזהב ובפרסים בפסטיבלים. רק דבר אחד חסר לו, אותו גביע קדוש שכל כוכב הוליוודי חולם עליו – האוסקר.

      הוא היה קרוב לכך בעבר וזה לא קרה, אבל עושה רושם שעכשיו זו השנה שלו – לפי כל הנביאים והחזאים, הופעתו ב"האיש שנולד מחדש" ("The Revenant"), המערבון שיעלה בישראל לאקרנים בשלהי ינואר, תזכה אותו באוסקר לשחקן הטוב ביותר. גם בגלל שזו תצוגה מצוינת מבחינה אובייקטיבית, גם כיוון שהיא בדיוק מהסוג שחברי האקדמיה אוהבים, עתירת עינויים נפשיים וגופניים ובעיקר מפני שבניגוד לנהוג בעונה, הפעם הקטגוריה הנשית צפופה ואצל הגברים התחרות דלילה, ודרכו של דיקפריו נראית סלולה כשל אוטו בכביש ריק.

      אבל בעשרים השנים האחרונות, למדנו כבר שהתוכניות של הכוכב נוטות להשתבש, כך שהשאלה היא אם כרגיל עכבה לא צפויה תשלול ממנו את הפסלון, ומן התקשורת הישראלית את העונג ליצור משחקי מילים בכותרת על חשבון בר רפאלי. במקרה זה, קושיה גדולה עוד יותר תהיה אם דיקפריו איבד את ההזדמנות האחרונה שלו לזכייה - כי כפי שטום קרוז יכול ללמד אותו, מי שמפספס את האוסקר בצעירותו מבלה לעתים את כל חייו במרדף חסר תועלת אחריו.

      (אבנר שביט)