"בשנות העשרים שלך אתה חושב שאתה בן אלמוות. בשנות השלושים, אתה מקווה שאתה כזה. בשנות הארבעים שלך אתה רק מתפלל שזה לא יכאב יותר מדי, וכשאתה מגיע לגילי, אתה משוכנע שנו, זה כבר בטח מעבר לפינה. האם אני חושב הרבה על המוות? קשה שלא כשאתה בן 65".
(למי בריאיון ל"אינדיפנדנט" האנגלי, נובמבר 2010)
למי קילמייסטר מת אתמול בגיל 70. החדשות האלה הגיעו בהפתעה, כי במקרה שלו כולם באמת חשבו שהוא יחיה לנצח. בן אלמוות. בריא הוא לא היה, אבל איכשהו תמיד הצליח לשרוד עשרות שנים של שימוש מוגזם בסמים ואלכוהול וסיגריות. בסוף זה היה הסרטן שהכריע אותו. דייב גרוהל אמר שעד שפגש את למי הוא לא הבין מה זה גיבור רוקנרול אמיתי. שאף אחד אחר לא מתקרב בכלל. מטאליקה כתבו בחשבון הטוויטר שלהם שהוא אחת הסיבות המרכזיות שהם קיימים. פלי מרד הוט צ'ילי פפרז הספיד: "הוא אחד מהרוקיסטים הכי גדולים בכל הזמנים. נגן בס מדהים וייחודי. הגיבור שלי". ומרק לאנגן סיפר שהוא שינה את חייו. כמעט כל מי שהוא משהו בעולם המוזיקה נפרד מלמי בכאב גדול ובהערכה ואהבה גדולות אף יותר.
בסוף, זה הכל בגלל האטיטיוד ומה שלמי ייצג, חיי רוקנרול שהיו כמעט קלישאה: החומרים (במועדפים: וויסקי וקולה), הנשים (נכון לכתיבת הספד זה המספרים מדברים על כ-1,200), הפה הגדול שאומר תמיד מה שהוא חושב, הלוק האדיר עם השפם ונקודות החן (יש שיגידו יבלות הפנים) הבולטות, המיקרופון שהוא העמיד גבוה ממנו, החיבה למזכרות נאציות (למי אמר שהוא רק בקטע של אספנות ושהוא רחוק מלהיות נאצי או פשיסט, ושמה לעשות ש"לאנשים הרעים תמיד יש את הדברים הכי מגניבים". לא דיברתי איתו על זה) והמנוע שפשוט לא נגמר. המוזיקה שלו היתה רחוקה מלהיות פורצת דרך, כמעט פשטנית, אבל אפקטיבית, משלהבת ומאד מאד רועשת, בטח אם אתה צעיר מבולבל וזועם שמחפש מורה דרך לא קונבנציונלי. למי היה המורה הזה, ומוטב היה להרחיק מהאזור גם את הוריכם וגם את אחיותיכם.
אנשים הם עדיין דפוקים, הם פשוט דפוקים מתים
כמו שגרוהל כתב עליו, בפרפרזה על שורה מתוך הלהיט הגדול ביותר של מוטורהד, "Ace Of Spades": הוא נולד להפסיד, אבל חי כדי לנצח. הסיפור של למי אמור היה להיות אחר. הוא נולד כבן יחיד בשם איאן פרייז'ר קילמייסטר בחור שקוראים לו סטוק און טרנט באנגליה. אביו נטש אותו כשהיה בן שלושה חודשים בלבד והוא עבר עם אמו לצפון וויילס. שם גילה את האהבה האמיתית שלו: לא מוזיקה - נשים. אחרי שעבר בכל מיני להקות זניחות הגיע ללונדון וב-1972 הצטרף ללהקת הספייס-רוק הוקווינד בתור בסיסט, למרות שהוא מעולם לא ניגן על הכלי הזה. אולי בגלל זה הוא יצר סגנון ייחודי משלו שהרים את הסאונד של הלהקה. הכל נראה טוב, אבל אז נתפס למי עם סמים בגבול קנדה והרומן נגמר. אבל לא למי, כמובן: הוא הקים את מוטורהד, הפעם גם בתור זמר כדי שלא יוכלו לפטר אותו, ובהובלתו היא הפכה לאחת הלהקות המשפיעות והעקשניות בתולדות הרוק, עם סגנון שנע בין פאנק למטאל ליאללה תנגנו יותר מהר ותגבירו. עוד, עוד.
אתמול, אחרי 22 אלבומים, סיבובי הופעות בלתי נגמרים ושיתופי פעולה עם כל מי שהוא היה הגיבור שלהם, למי ככל הנראה הצטרף לחבריו בגיהינום, סוגר מעגל עם ג'ימי הנדריקס, לו הוא סחב ציוד בימיו הראשונים בלונדון. הם יחכו לאוזי ולאיגי, המקומות שמורים. הוא היה אגדת רוקנרול כבר בחייו, והועלה דרגה במותו. באוטוביוגרפיה שלו הוא כתב כך: "אנשים לא נהיים יותר טובים כשהם מתים, אתם רק מדברים עליהם כאילו הם כאלה. אבל זה לא נכון! אנשים הם עדיין דפוקים, הם פשוט דפוקים מתים".
"היו לי חיים טובים", אמר בריאיון לפני כמה שנים. "הייתי בכל העולם, פגשתי כל מיני סוגים של אנשים. גרמתי לאנשים לצחוק, זיינתי בחורות מכל צבע, צורה, דת ואמונה. עשיתי כיף חיים עם רוקנרול ורוקנרול עשה כיף חיים איתי. זה מספיק". למי השאיר מאחוריו "שני ילדים וחצי" וחומרים שמהם עשויות מיתולוגיות. בזמן שחברים וקולגות התרככו הוא רק לחץ חזק יותר על הגז. הוא חי לבד, בדרכו שלו, ומת מהר, כמו שרצה. האס המנצח בחפיסת הקלפים.
