החיים בשנות העשרה של המאה ה-21 מהירים, מלחיצים ועמוסי חרדות - מצב שעל פי כל התחזיות רק יילך ויחמיר במהלך המחצית השנייה של העשור. אנשים עושים כל מיני דברים כדי להתמודד עם זה: חלקם רצים כדי לשכוח, אחרים בורחים למשככי תודעה ויש גם לא מעט שנעזרים בטיפול כלשהו, בעל אופי תרפיסטי.
אני, באופן אישי, הייתי רוצה לנצל במה זו כדי להמליץ על שיטה חדשה של טיפול פסיכו-סאדו-קוגניטיבי בשם "תרפיה ב-Hello של אדל". מדובר בסדרה ארוכה של מפגשים עם השיר "Hello" של זמרת הנשמה אדל, במהלכם נדרש המטופל, בכל פעם מחדש, לרדת לעומק הדיאלוג בין היצירה המוזיקלית לתודעתו הפנימית ולחלץ מתוכו מסקנות על השיר, על אדל, על עצמו ועל החיים באופן כללי.
הטיפול, מיותר לציין, צפוי להיות פחות יעיל במקרה שהמטופל סבור ש-"Hello" הוא שיר נחמד. לכן, אני מניח, החוקרים בוואלה! תרבות סברו שהמטופל הראשון צריך להיות פיינשמייקר ציניקן שמחזיק מעצמו מבין במוזיקה מיוחדת ואיכותית, מזמין תקליטים נדירים ב"דיסקוגז", נורא מזלזל באדל ומעולם לא האזין קודם לכן ל-"Hello" מיוזמתו האישית. שלום. זה אני. אני קופץ שנייה לתהום. ניפגש בצד השני.
האזנה ראשונה, יום רביעי, 14:00, בבית. אוי, זה שיר נורא עצוב. שיר שהוא בעצם בכי. הבית הראשון נשמע, לפחות ברמה הרעיונית, כמו סדרה של משיכות קלות באף. ככל שהשיר מתקדם, המשיכות הללו נעשות חזקות ותכופות יותר, עד שבפזמון המחסום התוך-גרוני משתחרר והמשיכות הופכות להתייפחות היסטרית, חסרת שליטה ומעצורים עם ניסיונות עקרים להירגע בדמות הבית השני והשלישי, ופרץ עז של כאב זך, טהור, שמוטח באוזן הישר ממעמקי בטנה המתהפכת של הזמרת. נראה לי שזה מקום טוב לעצור בו את הפרויקט הזה. אין לי כעת מספיק רצון לחיות כדי להמשיך בו. עצוב.
האזנה שנייה, יום רביעי, 14:07, מחלון של רכב שעוצר לידי באדום. עברתי את הכביש כדי לא להחמיץ את הירוק של הולכי הרגל, והנה, אני כבר במדרכה ממול, בריא ושלם - ובכל זאת אני מרגיש שנדרסתי קצת מבפנים בדרך. כבר לא אהיה יותר מה שהייתי.
האזנה שלישית, יום רביעי, 17:20, במשרד. כל הפסנתר הזה, בשילוב עם הדרמטיות הרגשנית של הזמרת, מזכיר קצת את קרן פלס - המורה של אדל מ"בית ספר למוסיקה". מעניין איך אדל נשמעת כשהיא נקרעת מהלצה של יהורם גאון.
האזנה רביעית, יום רביעי, 20:11, תוך כדי השכבת הילד לישון. למיכאל בהריר-פרל (שמונה חודשים וחצי, רווק, תל אביב) יש טעם מוזיקלי עשיר ומשובח, ולכן אני די סומך על רשמיו משיר זה או אחר. לאחרונה הוא שומע הרבה את קווין איירז, את לי הייזלווד, את בוקר טי, את המוג המשגע של ז'אן ז'אק פרי ואת רוב הדברים שמוציא הלייבל הברוקלינאי sacred bones.
הערב, רגע לפני שאני שם אותו במיטה, סוגר לו את האור ומדליק לו טרנזיסטור על רשת ב' (לרוב זה עובד), אני משמיע לו את השיר "Hello" של אדל (חלקכם אולי מכיר אותו) באוזניות איכותיות, כדי שיקבל פרספטיבה כמה שיותר רחבה ומדויקת לשיר, וממתין במתח למוצא פיו. הנה, זה בא. מיכאל מחייך. נראה שהוא נהנה מהשיר. או לפחות מזה שיש לו אוזניות. קשה לקבוע בוודאות, אבל כנראה שהאפשרות השנייה קרוב יותר לאמת, כי עכשיו הוא מעיף את האוזניות מהראש ואומר "בו" (בשורוק).
אני מניח את האוזניות לידו על המיטה כשהשיר מתנגן בהן בווליום גבוה. הוא מתקרב אליהן באיטיות. אולי הוא התחרט. אולי הוא בכל זאת רוצה לתת לדודה הבכיינית מהאוזניות עוד צ'אנס. הנה, הוא לוקח את האוזניות, מקרב אותן לראשו, שם אותן בפיו, לועס אותן ותוך כדי זה צועק "בו! בו! בו!". שיט, ייקח לו עכשיו שעות להירדם.
האזנה חמישית, יום רביעי, 23:04, מול "היום שהיה". לא שואלים ליידי בת כמה היא - ולצורך העניין גם לא בודקים בויקיפדיה - אבל בהתחשב במילות השיר הזה של אדל, אפשר לשער שמדובר בזמרת ותיקה, בוגרת, מנוסה, בת דורן של ברברה סטרייסנד ובט מידלר. אחת שלמדה שיעור או שניים באהבה, וכעת, כשהיא כבר "בצד השני" (מושג המפתח בפזמון של "Hello"), היא פנויה לסכם את שני השלישים הראשונים בחייה ולנסות, עד כמה שניתן, לפרוק את כאבם. מחמם את הלב לגלות שגם זמרת בגיל מתקדם כשלה יכולה להגיע היום לראש מצעדי הפזמונים בעולם. זה נותן המון תקווה.
האזנה שישית, יום חמישי, 02:08, במיטה. חבל שלא כל שיר של כל זמר נפתח בברכת "הלו". מן הראוי שאמן רציני, כזה שמכבד את עצמו ואותנו, יברך את המאזין קודם לשלום ואולי אף ישאל מה נשמע. אין לזה צורה כשזמר מתחיל לשיר סתם ככה, פתאום, בלי התראה מוקדמת. קצת דרך ארץ לא תזיק לאנשים הלא מחונכים האלה שעוסקים בזמרה. קצת נימוס, קצת תרבותיות, קצת אנושיות. כולנו, אחרי הכל, בני אדם. לילה טוב.
האזנה שביעית, יום חמישי, 04:21, תוך כדי ניסיון להרדים מחדש את הילד, שהתעורר לפתע בבכי מר. בזמן האחרון הוא מתעורר הרבה כי צומחות לו שיניים, ובכלל, עדיין קצת קשה לו מחוץ לבטן, אבל בדרך כלל הוא לא בוכה כשזה קורה. ילד טוב. הלילה הוא היסטרי לגמרי. אני משחזר את אירועי היום שחלף בניסיון להבין למה, ולבסוף מגיע למסקנה בנוגע לזה ומיד משתיק את "Hello", שמתנגן ברקע. הילד משתתק באחת ונרדם. מסכן. הדודה הרעה מהשיר בטח נכנסה לו קודם לחלום.
האזנה שמינית, יום חמישי, 07:45, בשירותים. ממצאי התחקיר האישי: פרט לעובדה שבתוך תא השירותים הקטן, יש אפקט מרשים ומהדהד ביותר לזעקת הפזמון, מתברר שהוא גם מסייע רבות לזירוז פעולת המעיים - בעיקר כשמבצעים אותו בקול רם, יחד עם אדל - ומה שנשאר באסלה אחר כך מזכיר מאוד את השיר "Hello", בכללותו.
האזנה תשיעית, יום חמישי 11:01, בשינקין פינת פיארברג, תל אביב. שתי נערות חולפות על פני ברחוב תוך שהן צווחות בצוותא את הפזמון האהוב. אני מקשיב לעצתן המושרת בזיוף קל ועובר לצד השני של הכביש.
האזנה עשירית, יום חמישי, 11:02, במעבר החצייה. מכשיר הרדיו במונית שעוצרת לי ברוב נימוס כדי שאוכל למהר ולהתרחק מאימת הנערות, משמיע חדשות בפול ווליום. מדברים שם על נקמה אפשרית של החיזבאללה לחיסולו של פעיל הטרור סמיר קונטאר. המחיר, כך אומרים, עשוי להיות כבד הפעם. משהו בסדר הגדול של מה שאדל עושה עכשיו לאהוב לבה מהעבר, שמסנן אותה, חזור וסנן. אני בדיוק מקשיב לזה - כלומר, ל-"Hello", עכשיו בפעם העשירית ומצטמרר נוכח האפשרות שנסראללה ילך הפעם עד כדי כך רחוק.
האזנה מס' 11, יום חמישי, 14:31, במשרד. כדי להקל על חיי במהלך הימים הלא פשוטים האלה, מישהו העלה הבוקר לפיד שלי בפייס את להיטה הגדול של אדל, "Hello". ביג-ביג-לייק על התעוזה, על המקוריות ועל החשיבה מחוץ לקופסה.
האזנה מס' 12, יום חמישי, 17:20, במשרד. שלושה אנשים כבר שאלו אותי בימים האחרונים אם אני גיי. אמרתי להם שלא נראה לי, אבל זמן קצר אחר כך הם שוב קלטו אותי מזמזם במסדרון "Hello from the other side", כך שהם בוודאי סבורים כעת שאמינותי מפוקפקת. לא אכפת לי. אני יודע טוב מאוד מי אני, מי אני ואיזו זמרת אני הכי רוצה לחנוק בעולם כרגע.
האזנה מס' 13, יום חמישי, 20:04, מול ערוץ VHI Classics (שהושתק רגע כדי שאוכל להקשיב בסמארטפון לשירה הנודע של אדל, "Hello"). עד שאדל באה, רצחה אותה בעזרת זוג גבות מושחזות והחליפה אותו באחת אחרת, משלה, ליונל ריצ'י היה המלך הבלתי מעורער של המילה "Hello" בממלכת הבלדות הסנטימנטליות שגורמות לילדות בנות 11 לדמוע.
במשך שנים רבות, ההמשך האינסטינקטיבי למילה Hello, היה is it me you're looking for?. כיום, הודות לזמרת הנחמדה, הזורמת והחייכנית אדל, ההמשך הזה תומצת ל-it's me. יש בכך, אולי, רמז למה שגרם לבחור שעזב אותה - כלומר, ההוא מהשיר - לעזוב אותה: להבדיל מליונל ריצ'י, בחור עדין וסובטילי שפונה אל אהובתו בשאלה תמה, אדל מצטיירת בשיר, כבר במילותיו הראשונות, כמי שמרוכזת בעצמה. בהמשך היא אף שרה מפורשות "זה נורא מתאים לי לדבר על עצמי".
נו, ואחר כך היא עוד מתפלאת שאף אחד לא אוהב אותה ולאף אחד לא אכפת מהשירים שלה. חוצפנית. הלוואי שיום אחד יצמחו גם לה, כמו לרי'צי, תלתלים שחורים ושפם.
האזנה מס' 14, יום חמישי, 22:58, מול תוכנה לעריכת מוזיקה במחשב. כש-"Hello" מנוגן בהיפוך, מהסוף להתחלה, ניתן לשמוע את אדל אומרת בפזמון, בעברית, "בגלגול שעבר הייתי דג פורל".
האזנה מס' 15, יום שישי, מתישהו באמצע הלילה, תוך כדי חלום. מישהו מתקשר אליי מחו"ל והרינגטון - השיר "Hello" בביצוע אדל - נכנס לי לחלום. שיחה לא מזוהה. אני לוחץ על "קבל", שיהיה. מעברו השני של הקו אני שומע קול נשי, עמוק, עצוב משהו. "הלו", היא אומרת, "זו אני". "אחלה", אני עונה לה, "ומי זה 'אני'?". "תהיתי אם אחרי כל השנים האלה תרצה להיפגש", היא עושה לי. "יאללה", אני זורם איתה, "תני מקום וזמן". "אומרים שזמן מרפא אותך", עונה לי ההזויה הזאת, "אבל אני לא הייתי עסוקה בליהרפא. הלו, אתה שומע אותי? הלו? הלו? הלוווווו?!?!?".
בנקודה זו ניתקתי את השיחה, הקצתי משנתי ונשמתי לרווחה. הכל בסדר. זה היה רק חלום. אקשיב רגע ל-"Hello" של אדל כדי להירגע.
האזנה מס' 16, יום שישי, 8:30, במרפסת. יום יפה בחוץ. קצת קר, אך רענן, שמשי ומלווה בשירתה העולצת של אדל. ובכל זאת, לבי לא שקט. משהו מטריד אותו ומייצר בסביבתו לחץ קל עד מתון. זה מרגיש לי קצת כמו חרדת נטישה מהסוג שאופייני לאנשים שלא לוקחים ציפרלקס. מוזר. אף אחת, כולל אשתי, לא עזבה אותי בזמן האחרון - וזה לא מובן מאליו בכלל נוכח העובדה שבזמן האחרון אני מגיע בחבילה אחת עם "Hello" של אדל.
אני די בטוח שהמינוח הרלוונטי למה שעובר עלי בשעות אלה נקרא "תסמונת שטוקהולם" ("תופעה שבה אדם המוחזק בכפייה בידי אנשים זרים ומפתח אמפתיה והזדהות נפשית עם האידאולוגיה והמעשים של האנשים המחזיקים בו", על פי ויקיפדיה). אני חווה עכשיו את כאבה של אדל, כפי שהוא בא לידי ביטוי בשיר "Hello", אחד לאחד - והאמינו לי, בפעם ה-982 שמתקשרים לאקס והוא לא עונה, זה נורא פוגע בביטחון העצמי. אני רוצה לטלטל את אדל ולומר לה 'שמעי, הבחור לא שווה את זה, רדי ממנו' - אבל היא בחוץ לארץ. בעיה.
האזנה מס' 17, יום שישי, 11:34, בגינת שינקין. בזמן שאדל ואני עושים את מה שאנחנו עושים עם האוזניות, אני שומע מישהי מבחוץ שצועקת לכיווני "אדל! אדל!". מטר או שניים ממני, באזור הנדנדות, משחקת ילדה קטנה, בת ארבע. "אני כבר באה, אמא!", היא עונה. כן, אדל בארץ. וכן, היא בת ארבע - מה שאומר שהסיפור עם הבחור שעזב אותה קרה כשהייתה, כנראה, בת שנה או שנה וחצי, עוד לפני שלמדה לדבר. לא פלא שהתקשורת ביניהם היתה בעייתית.
האזנה מס' 18, יום שישי, 14:40, בבית, תוך כדי ניעור אבק מכיסויים של רהיטים והכנת כוס תה. טוב, עכשיו ברצינות: אדל כבר ילדה גדולה, בת 27, אבל את שירה היפה, "Hello", יכולה לנגן גם ילדה בת ארבע. פשוט לוחצים על קליד אחד בפסנתר ומיד אחר כך על קליד אחר. כמה פשוט ומפגר, ככה יעיל ועוצמתי. אולי זה מסמל בשיר את העובדה שאדל היתה מפגרת אז, כשעזבה את ההוא.
האזנה מס' 19, יום שישי, 17:31, בבית, מול ערוץ אם.טי.וי. אח, איזה צירוף מקרים! בדיוק שמו פה עכשיו את הקליפ לשירה המקסים של אדל, "Hello". פרט לליהוק המפתיע מעט של גבר שחור לתפקיד האקס המיתולוגי של הדיווה היבבנית, הקליפ צפוי מאוד, קיטשי נורא וממחיז באופן בנאלי ומשעמם את עלילת השיר (הבנאלי והמשעמם). מה שכן, הרגעים של אדל ביער, עם מעיל הפרווה, מרשימים במיוחד ומשקפים טרנדים אופנתיים. בהחלט ייתכן שאדל יכולה להחביא בתוך דוב הקוטב שהיא לובשת פה עוד אדל, באותו גודל, עם אותו מעיל.
האזנה מס' 20, יום שישי, 20:39, במהלך טיול עם פבל (כלב קטן בצבע שחור). נחל קטן של מי שופכין ביציאה מפיצה "עגבניה" גורם לי להיזכר בפילוסוף היווני הרקליטוס, שטען שאי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים. חשוב לי רק לציין שהרקליטוס אמר את זה בתחילת המאה החמישית לפני הספירה, כך שלא יצא לו לבחון, בהקשר זה, את השיר "Hello" של אדל. לנהר הספציפי הזה אפשר להיכנס גם 20 פעם - והוא נשאר בדיוק אותו נהר. עובדה.
האזנה מס' 21, יום שבת, 0:00, מול המראה בחדר השינה. הבשורות הטובות: עד כה צמחו לי רק שלוש שיערות לבנות חדשות מאז תחילת הניסוי. השערת המחקר בנושא זה היתה שבשלב מתקדם זה, חצי משיערי ילבין והחצי השני ינשור. הבשורות העוד יותר טובות: אני כבר לא שומע יותר את "Hello" של אדל כשאני מקשיב ל-"Hello" של אדל. המוח שלי הפך את זה לרעש לבן שמזכיר צרצור של צרצר או טרטור של מקרר. הבשורות הלא משהו: בפנים כבר לא נשאר דבר. כלום. אדל רוקנה הכל. זהו, האני שלי איננו. אדל רצחה אותו לאט ובשיטתיות, hello אחר hello. מעתה והלאה, איאלץ להסתדר בלעדיו. להתראות, חיים. hello, גיהנום.
האזנה מס' 22, יום שבת, 07:20, תוך כדי החלפת חיתול לתינוק. האמת היא שזה אפילו יותר כיף ממה שזה נשמע. בכלל, "Hello" של אדל מסייע מאוד להעביר את מטלות הבית והמשפחה באווירה חיובית וכיפית. מומלץ בחום.
האזנות מס' 23, 24 ו-25, יום שבת, 14:12, במיטה. אני מצטער, אנשים, אבל מעבר לכך שכל הסחיות הזאת של אדל גורמת לי לפנות אליכם במילה "אנשים", יצא שגם נרדמתי בשמירה (בכל זאת, עברו עלי ימים ולילות קשים) ופספסתי כמה האזנות - אבל הנה, עכשיו, כדי לכסות על זה, אני פותח את השבת עם שלוש האזנות רצופות. הביקורת המרוכזת שלי על שלושתן: טוב, חייבים להקשיב לשיר הזה שלוש פעמים ברציפות כדי להבין - אבל להבין באמת - עד כמה הוא גרוע.
האזנה מס' 26, יום שבת, 17:10, במיטה. כן, אני עדיין במיטה. מותר לי. השיר "Hello" קדח בי קודם שלוש פעמים ברציפות. אי אפשר לצפות מאדם שישוב לתפקד כרגיל, כאילו כלום, אחרי אירוע מוחי בסדר הגודל הזה. גם אין טעם, אגב, להתקשר אליו ולשאול אותו "מה נשמע?". זו סוגייה מאוד רגישה אצלו לאחרונה. מאוד-מאוד רגישה.
האזנה מס' 27, יום שבת, 20:06, במרפסת. יש לי משהו חשוב מאוד להגיד על שירה של אדל, "Hello", אבל אני לא רוצה להגיד אותו. זכותי.
האזנה מס' 28, יום שבת 23:01, מול קיר בחדר השינה. די. לא יכול להיות. לא, כאילו, זה שיר ענק. פשוט ענק. אין דברים כאלה.
האזנה מס' 29, יום ראשון, 03:21, מול אותו קיר. עינויים של השב"כ זה יום כיף בפארק מים ליד השיר הזה.
האזנה מס' 30, יום ראשון, 07:33, תוך כדי קפיצות על המיטה. שלום לך, אדל, מהצד השני. שלום-שלום ואל תבואי לי בחלום.