איך שלא ימתחו אותו מחדש, ירעננו, יצ'פרו, יחזירו את גאולה אבן ויתנו לאלעזר שטורם טוק-שואו בקצב הכיפל'ה, הערוץ הראשון תמיד יישאר החירייה של המחשבה והעשייה הטלוויזיונית בארץ.
מדובר, כידוע, בפארסה: אחד, ג'ו, סוג של חצי בולדוזר וחצי לשון אנושית, מתמנה לראש הפירמידה כדי "לעשות סדר". מכיוון שעל זונה לא מאיימים בזין, רשות השידור, שלא עשו אותה באצבע ושמלאה בפקידונים בכירים דמויי ג'ו שמקמבנים לגיסים שלהם ג'וב בתסריטאות, תמלילנות וחלוקת תה עם נענע (כך על פי דו"ח מבקר המדינה), מסרבת להתרשם. ג'ו, שכבר מזמן הבין שאין על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמים, מתכנס בתוך עצמו והוגה, לא בפעם הראשונה ובוודאי שלא בפעם האחרונה, לוח שידורים חדש ומהפכני. כולל סדרה של פרומואים לוהטים שנוצרו בעצתם של מומחים למדיה שהובאו מהערוצים הרוסיים.
באחת מתוצאות המהפכה הזאת, תוכנית הכדורגל "ראשון בשער", ניתן לצפות כבר כעת. מאיר אינשטיין מעולם לא נראה יותר מאיר אינשטיין. יוני רועה, אגב, ימשיך להיות אחד מעמודי התווך של הערוץ, ובעתיד, כבר מלחשים, צפויה לנו תוכנית בהנחיית אביגיל אריאלי וטוק שואו של מיכל זוארץ. סחתיין כפול על השאיפה ליוקרה והפילוח המדויק.
ג'ו, שכמו שאומרים "חולם בגדול", מחליט להביא אותה בעוד יציאה: שידורי הערוץ הראשון לא יסתיימו כבעבר בעמנואל הלפרין ו"פסוקו של יום", אלא ימשכו ברציפות ולכל אורך הלילה עד יומן הבוקר!
מכיוון שכבר מזמן ברור לכולם שדיבורים משומשים על אודות ערוץ ראשון שיעבוד במתכונת של ערוצים ציבוריים מדליקים דוגמת הבי.בי.סי הם נחלתם של מומחים פופולרים לתקשורת דוגמת פרופ' גבי ויימן ("מה הבעיה? ניקח את יאיר לפיד, נעשה ממנו פרקינסון") וחלום באספמיה, הרי שדווקא החלטה משונה כמו זו שהפכה את הערוץ הראשון לערוץ שמשדר מסביב לשעון יכולה לגאול אותו מהגורל הסהרורי שצפוי לו אם הוא ימשיך להגשים את החלומות הרטובים של ג'ו, אריק ושאר עסקנים שחושבים שטלוויזיה זה שני כסאות, שולחן ואמנון אברמוביץ'. וזאת מהסיבה הפשוטה ביותר: ארכיון הטלוויזיה הישראלית. יד מיומנת יכולה לשלוף מהארכיון הזה פנינים ומטעמים, לדחוף אותם לתוך הוואקום המשדרי העצום שנוצר ולגרום לכולנו להתגעגע לימיה הנאיבים והשמחים של העלייה לסבסטיה.
אבל לכו תסמכו על אנשי הערוץ הראשון. אם הרכבה של לוח משדרים היא בשבילם עניין בעייתי מלכתחילה, הרי שנבירה מדוקדקת בארכיון היא בוודאי תיק לא נורמלי. מדובר במצב קלאסי של אנשים שלא יודעים מה יש להם בידיים, ואם הם כבר יודעים, הרי שלא ברור מי ירים את הכפפה ויגאל שעות על גבי שעות של דוקומנטציה שערכה לא יסולא בפז. מכיוון שלא הייתי שם בזמן אמת, אני רק יכול לדמיין אילו מצרכים תרבותיים משנות השבעים, תור זהב של שירה, פרוזה והגות בישראל, מחכים במרתפי הארכיון הזה. טוב יעשו אנשי הערוץ אם הם יקחו להם איזה ירון לונדון ("עלי כותרת" שלו מחייבת שידור חוזר) שיזכיר להם בדיוק מה הלך שם ויעזור להם בגאולת השידורים האבודים (שלך תדע אם איזה טמבל לא שפך עליהם טחינה או הקליט עליהם פרק של "שמש").
אבל בינתיים הכל פרוץ. את השידור הלילי החלו בערוץ הראשון עם הקרנה חוזרת של דרמת האייטיז המייגעת "מישל עזרא ספרא ובניו", שלעומתה "אדונים ומשרתים" נראית כמו "בוורלי הילס 90210". יא חביבי, איזה כובד. כמו כן נצפה סרט תיעודי על קבוצת כדורסל נכים, הסדרה התיעודית "שעת הסין" ושלושה שידורים חוזרים של הטקס במלאת שלושים להירצחו של רחבעם זאבי. תענוג שאני בהחלט יכול לוותר עליו בשתיים בלילה.
אבל אם נדמה היה שהרצועה הזאת שבה לאזור הדמדומים של השידור המחזורי (הידוע בכינוי: לופ), הרי שהשידור החוזר המופלא של "חדווה ושלומיק" (פעמיים-שלוש כל לילה) הוכיח לי שגם מתוך אזלת היד שעוד יוכיחו אנשי הערוץ הראשון (עם פירושים מוזרים למושגים "נוסטלגיה" ו"רטרו"), יכול לצוץ לו איזה פוקס שיעשה לכולנו את הגורו-גורו שחיכינו לו.
שידור חוזר של "חדווה ושלומיק" הוא באמת לא חוכמה גדולה, אבל איזה יופי. סדרת מופת על באמת ולא סתם "בורגנים" או כל סדרה אחרת שעקב דלות חומר מזעזעת בשוק הדרמות הטלוויזיוניות זוכה כאן למחמאות בסדר גודל של "זה כמו 'אי.אר', רק עם אסי מ'אסי וגורי'". איזה איפוק, איזו רגישות, מסרים תת הכרתיים, דיאלוגים אנושיים (שאפו משושה ליונתן גפן), איזה משחק. מנחם זילברמן בתפקיד שלומיק הוא מגניב ממש (איך נהיה ממנו כזה קאובוי?), ויוסי גרבר, בתפקיד מישק'ה האמרגן, עם המשפט המעולה: "תן לי שלכת, תן לי פופ. פופ, פופ, פופ".
ולא מדובר בסתם סנטימנטים רטרואקטיביים. "חדווה ושלומיק" היא הגירסה השמוצניקית לגל החדש. גודאר היה מת לקלוז-אפ יפהפה על חדווה כשהיא רוכנת לעבר שלומיק על המיטה בבית הוריה. "הבלדה על חדווה ושלומיק" הוא שיר מדהים. אני מסרב בתוקף להסגיר אילו תחושות בטן בנוגע לישראליות שלי הסדרה הזאת גרמה לי.
דגנרטים
9.10.2002 / 10:52