דרדל'ה

"הדרך לפרדישן" הוא סרט עם מטרה. כל טריק אפשרי מופעל כדי שנצא מהסרט ונכריז עליו כיצירת מופת. הבמאי סם מנדז ("אמריקן ביוטי") לא בוחל במניירות מוגזמות, מיסגור הסרט בוויס-אובר מלא חשיבות עצמית שנשמע כמו פרסומת, אפיון דמויות קלאסי (או במילה אחרת - בנאלי), וגם גשם, גשם ועוד גשם. אה כן – הוא גם לא בוחל בטום הנקס.

אני ממש מצטערת. ניסיתי וניסיתי אבל אני פשוט לא קונה את טום הנקס כגנגסטר קשוח וחסר רחמים. ברור שהוא לוהק כי יצירת מופת מוטב שיהיה לה צוות שחקנים מפתיע, וזה טוויסט מעולה ונורא מקורי לקחת את מלך הקומדיות הרומנטיות (במיל') לדרמה טראגית, אבל באותה מידה יכלו כבר ללכת על אדם סנדלר. הנקס מוכיח כאן מעבר לכל ספק ששחקן גדול הוא לא. וגם יש לו שפם מצחיק.

אני מסכימה עם ההימור הרווח שהצילום של קונרד הול יזכה באוסקר השנה. אני מסכימה דווקא בגלל שבעיני הוא כל כך קלישאי. כל משחקי האור והצל המתבקשים (פנים חשוכות למחצה, צללים של תריסים וחלונות גשומים) חוברים ללונג-שוטים מוגזמים על רחובותיה וכבישיה של אמריקה הישנה והטובה ולעיצוב פריים דרמטי וצפוי מדי. לא השתכנעתי שמדובר במחווה למוסכמות קולנועיות, כמו שלא השתכנעתי שדמותו היעני מגניבה של ג'וד לו, רוצח שכיר המתפרנס גם ממכירת תמונות מזירות הפשע, מספקת אמירה עמוקה על מהות הקולנוע.

הסרט עוסק ביחסי אבות-בנים. הרצח המחולל הוא למעשה רצח בתוך המשפחה, המאלץ את ג'ון רוני (פול ניומן, נקודת אור בוהקת בסרט), ראש המאפיה המקומית, לבחור בין סאליבן (הנקס) אותו הוא מעריך ואוהב כבן, לבין בנו הביולוגי הפרוע והטיפש. הבחירה הברורה נעשית, וסאליבן נאלץ לברוח עם בנו שלו ולצאת למסע נקמה עיקש. כולם, כפי שאפשר לנחש בקלות, בדרך לפרדישן (כן, מנדז לא התבייש לשלוח את הדמויות למסע לעיירה בשם "גיהנום". חבל שלאשתו של הנקס בסרט לא קוראים פוסי גאלור או האני ריידר).

אבא של מנדז כנראה לא לימד אותו שיצירת מופת חייבת להיות בעלת אמירה חזקה. הדמויות בסרט פועלות כרובוטים, נסיבות חייהן ומותן כתובות מראש, אך נמנעת מאיתנו אמירה אמיתית על הטווח שבין בחירה לגורל או על טיבו של האדם. בתוך ים הסרטים העוסקים באבות ובנים לא מצליח "הדרך לפרדישן" לצוף למעלה ולהיחרט בזיכרון. חבל. הוא כל כך היה רוצה.