פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      המבזק של ז'אק: ריאיון עם ז'אק אודיאר על "דיפאן", סרטו זוכה דקל הזהב והאקטואלי להפליא

      לרגל הפצתו בארץ של סרטו זוכה דקל הזהב, "דיפאן", הבמאי הצרפתי המצליח ז'אק אודיאר מסביר איך הקדים את המציאות האלימה בפריז ולמה מאס בכוכבי קולנוע

      המבזק של ז'אק: ריאיון עם ז'אק אודיאר על "דיפאן", סרטו זוכה דקל הזהב והאקטואלי להפליא

      מבין הבמאים הצרפתיים העכשוויים, ז'אק אודיאר הוא אחד המצליחים במולדתו, וגם זה שזכה לחשיפה העקבית ביותר בארץ. מאז סרטו השני, "גיבור בזכות עצמו" (1996), כל עבודותיו הופצו פה, מ"על שפתיי" ו"לבי החסיר פעימה" ועד "נביא" ו"חלודה ועצם", משהו שלא קרה כמעט לאף יוצר עכשווי אחר בן עמו. נוסף לזאת, סרטיו נהנו באופן כללי מתהודה בינלאומית גדולה, התכבדו בפרסים וקיבלו שבחים.

      בין השאר, הספיק אודיאר בעבר לקטוף את פרסי האקדמיה הבריטית והצרפתית לסרט הטוב ביותר, ובפסטיבל קאן זכה בפרסי התסריט והגרנד פרי (העיטור השני בחשיבותו). רק דבר אחד היה חסר לו – דקל הזהב, הפרס הראשי באירוע ואחד החשובים בעולם הקולנוע. במאי האחרון, גם זה קרה, הודות לסרטו הטרי "דיפאן", שיילך בדרכם של קודמיו ויגיע לארץ ביום חמישי הקרוב.

      אמנם, כל החזאים והנביאים בקאן הימרו על הפייבוריטים "קרול" ו"הבן של שאול", שכעת מככבים במירוץ לאוסקר, אבל בריביירה העדיפו את דרמת המתח של אודיאר. חבר השופטים, בראשותו של האחים כהן, מצא עצמו נסער מהסיפור על הלוחם הטמילי שנמלט מסרי לנקה לאחר כישלון הצד שלו במלחמת האזרחים, פוגש במחנה פליטים אלמנה בת ארצו, ומתחזה לבעלה ואבי בתה במחשבה שכך יהיה להם קל יותר לקבל ויזה לאירופה. ואכן, הם מורשים להיכנס לצרפת, שם הוא עובד בתחילה כמוכר מזכרות ברחוב, ואז מקבל שדרוג מפוקפק – אב בית של בניין בפרברי פריז, בו מתרחשות שלל פעילויות קרמינליות. החיים מהם ברח רודפים אותו גם במולדתו החדשה, ואט-אט "דיפאן" נהיה אלים יותר ויותר.

      אז צילומי "דיפאן" אמנם הושלמו לפני הפיגועים בשרלי הבדו והיפר כשר, והקרנותיו הראשונות היו הרבה בטרם ליל הזוועות שהתרחש ב-13 בנובמבר האחרון, אבל רוחו הקשוחה, הלוחמנית ומלאת המחסניות משקפת היטב את האווירה הנוכחית בצרפת. כיאה למי שביים פעם סרט בשם זה, אודיאר התגלה כנביא.

      ז'אק אודיאר (GettyImages , פסקל לה סגרטן)
      הדהים את הפייבוריטים בריביירה. ז'אק אודיאר בטקס חלוקת הפרסים של פסטיבל קאן (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

      את אודיאר, בן שישים ושלוש, אני פוגש יום לאחר הפרמיירה בקאן, ויומיים לפני טקס הסיום של הפסטיבל, בו הוכרז על זכייתו. כמו בשני המפגשים הקודמים בינינו, גם הפעם הוא לבוש בראוותנות על גבול האקסצנטריות, שנראית שייכת יותר לתקופות אחרות. ובכלל, יוצר "דיפאן" יושב טוב על המודל הקלאסי והאגדי של הבמאי הצרפתי, זה שלא מדבר אנגלית בכלל, אבל מושא ההערצה וההשראה העיקרי שלו הוא תור הזהב של הקולנוע האמריקאי.

      שני סרטים מהעידן הזה, "נהג מונית" ו"כלבי הקש", היו הבסיס ל"דיפאן", ונקודת המוצא של אודיאר היתה רצונו להעתיק אותם לשיכונים של פריז העכשווית. ההחלטה לעשות זאת דרך סיפורו של מהגר הגיעה לאחר שהסתובב בעיר האורות וראה כמה כאלה מוכרים פרחים. "התחלתי לשאול את עצמי: מי האנשים האלה, שבוודאי עברו בחייהם פי כמה וכמה מכל מה שאני עברתי, מאיפה הם מגיעים? עם מה הם מתמודדים?", הוא אומר. "רציתי לענות לעצמי על השאלות לגבי הדמויות הללו, שמתהלכות איתנו אבל לרוב שקופות בעינינו".

      לפני העבודה על הסרט, מודה אודיאר כי לא ידע איך נראה טמילי, או אפילו איפה נמצאת סרי לנקה על המפה. בורות זו, לה שותפים כמובן רבים, היתה אחת הסיבות שבחר כי הגיבור יבוא דווקא משם. "בלשון המעטה, אנחנו לא רגילים לראות דמויות טמיליות בקולנוע הצרפתי, אז חשבתי שיהיה בכך משהו מרענן ומקורי", הוא אומר. "חוץ מזה, הלם את התסריט שהגיבור יגיע מסביבה אלימה שכזו".

      בטח לא היה קל להרים פרויקט כזה, שאין בו כוכבים מוכרים ודובר ברובו טמילית.

      "דווקא היה מאוד קל, כי המפיק שלי יותר משוגע ממני. אמרתי לו 'שמע, יש לי רעיון חדש והוא קצת מטורף, כי הוא יהיה בטמילית', והוא ענה לי – 'נו, אז מה? נשים כתוביות'".

      את שלושת הגיבורים מגלמים שחקנים בלי ניסיון קולנועי. איך היה לך, שבדרך כלל עובד עם כוכבים כמו מריון קוטיאר ורומן דוריס, להדריך לא מקצוענים?

      "אהבתי את העבודה עם השחקנים כאן, משלב הליהוק ועד הצילומים עצמם. לגבי הליהוק: אני חושב שהקולנוע שלנו נוטה כל הזמן להציג אותם פנים לבנים, ויש בזה משהו קצת נרקיסיסטי ומעייף, אז שמחתי ללכת לכיוונים אחרים. לגבי הצילומים: אני חושב שיש יתרון בעבודה עם לא מקצוענים. אני לא רוצה להיות רשע, אבל חייב להגיד משהו – כשמקצוען משחק גרוע, אז זה ממש גרוע, ואין איך להציל אותו ואין מה לעשות עם זה; אבל אם שחקן לא מקצועי עושה איזה סצנה או דיאלוג לא כמו שצריך, אז תמיד יש משהו לקחת מזה".

      ואיך היה לעבוד עם שחקנים הדוברים בשפה שאינך מבין כלל?

      "זה היה מעניין, כי זה שאני לא מבין טמילית גרם להבין משהו אחר – שלא צריך בהכרח מילים כדי לביים, שהשפה היא לא בהכרח מילולית. זו היתה חוויה מלמדת".

      אנטוניחסן ג'וזטחסן, שמגלם את הגיבור, הוא בעצמו לוחם טמילי לשעבר שהיגר לצרפת. האם ליהקת אותו כי בסרט יש ממדים אוטוביוגרפים מבחינתו?

      "האמת, לא ידעתי על הרקע שלו עד שלב מאוחר. בפעם הראשונה שנפגשנו, הוא לא בא ואמר לי 'היי, אני לוחם טמילי לשעבר'. בכלל, הוא בחור ביישן, שלא אוהב לדבר הרבה על עצמו".

      ז'אק אודיאר (יח"צ)
      "אם שחקן מקצוען משחק גרוע, אין מה לעשות; אם שחקן לא מקצוען משחק גרוע, תמיד יש מה לקחת מזה". מתוך "דיפאן" (צילום: יח"צ)

      בצד דקל הזהב, ספג "דיפאן" ביקורת רבה בתקשורת הצרפתית, בעיקר על רקע פוליטי – טענו שהוא משמר ומטפח את כל הדעות הקדומות שיש בציבור לגבי האלימות בפרברים ובעולם המהגרים. עם זאת, גם מי שפחות אהבו את הסרט חייבים להודות כי כמו תמיד אצל אודיאר, מרתק לראות איך הבמאי משתעשע עם חוקי ז'אנר. יש פה יותר אקשן מאשר בכל דרמה רגילה, ויותר דרמה מבכל מותחן אקשן; דברים שאמורים לקרות בדקה העשירית קורים בדקה התשעים, ולהפך. בקיצור, הבמאי נהנה לשחק עם הציפיות שלנו, דבר שנראה כי הוא המוטיב החוזר הבולט ביצירתו.

      לאורך כל הריאיון, אודיאר לא נראה מרוכז במיוחד, אבל ברגע שאני נוגע בחיבתו לכיפוף קונבנציות, הוא מזדקף כמו דוב שהריח דבש. "הו, זו שאלה מאוד מאוד מעניינת, תחזור עליה שוב", הוא אומר. "כן, בהחלט, צריך שיהיו חוקים תסריטאיים ואז צריך לשבור אותם, מתוך מודעות. אחד הדברים שהלהיבו אותי בפרויקט הזה, הוא שלא ממש ידעתי איך להגדיר את התסריט לפני הצילומים, וידעתי רק שהוא יקרום עור וגידים במהלכם, מה שאכן קרה. אני חושב שהסיפור כאן התפתח באופן אורגני, גם בזכות דברים שהשחקנים בראו בעצמם, והכל זז והשתנה".

      עוד דבר בולט אצלך זה שאף פעם אין מה שנקרא Establishing Shot, כזה שרואים בו בתחילת הסצנה את זירת ההתרחשות מרחוק. בסרטים שלך אף פעם אין רגעים סטטיים ואפיים, הכל תמיד אינטימי ודינמי.

      "זה נכון, ואני לא יודע למה. אני פשוט לא מסוגל לצלם ככה, ואם זה כבר קורה לי, אני ישר זורק לפח. אף פעם לא אטרח לתת איזה תיאור כללי של השיכונים לפני שאעבור לאקשן בתוכם. אני מעדיף לחתוך ישר לפעולה, שתמיד יקרה משהו, שנהיה בפנים ולא נסתכל מבחוץ".

      ז'אק אודיאר (GettyImages , איאן גוואן)
      "אני אדם בודד, מלנכולי ולקוני. קולנוע הוא התקשורת היחידה שלי עם אנשים". ז'אק אודיאר עם דקל הזהב בקאן (צילום: אימג'בנק - gettyimages)

      דבר נוסף שנכון לגבי כל הקריירה שלך, הוא שהסרטים שלך די פופולריים בסך הכל. יש במאים צרפתיים שהעשייה שלהם משולה לעץ הנופל ביער בלי שאיש שומע. במקרה שלך, יצירותיך בדרך כלל זוכות להישגים קופתיים יפים במולדתך ונרכשות להפצה ברחבי העולם.

      "וזה מרגש אותי, מאוד מאוד. קולנוע הוא אחד מצינורות התקשורת היחידים שלי לעולם. אני אדם בודד, מלנכולי, לקוני. הקולנוע הוא הדרך היחידה שלי לבטא את עצמי בפני אחרים, ואם הקהל אכן אוהב אותי, אז זה נוגע בלבי".

      הסרט הבא שלך אמור להיות מערבון דובר אנגלית. זו תהיה הפעם הראשונה שתביים בשפה הזו. אתה עושה הכנות מיוחדות לכך?

      "כן, אני לומד אנגלית. מבחינתי כרגע, אנגלית וטמילית, כמו גם סינית או יפנית לצורך העניין, זה אותו סוג של ג'יבריש. אני לא מבין כלום".