בשנות השישים, נחשב טום קורטני אחד משחקני הקולנוע המבטיחים בעולם. הוא כיכב ב"בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים" ו"בילי בדאי", שתיים מהקלאסיקות הבריטיות של התקופה, וקיבל מועמדות ראשונה לאוסקר על הופעתו באפוס שובר קופות "דוקטור ז'יוואגו". היו לו גם עוד כמה סרטים מצליחים, למשל "מלך עכברוש", והכל היה מוכן לכך שייקח צעד נוסף ויהפוך סופית לאגדת מסך.
אך הצעיר הבריטי העדיף דווקא לקחת צעד אחורה, ובתחילת שנות השבעים בחר להקדיש את כל זמנו לתיאטרון ולהיעלם מהמסך הגדול. הוא חזר אליו ב-1983 כדי לעשות ב"המלביש" את תפקידו הטוב ביותר, עליו גם קיבל מועמדות נוספת ואחרונה בינתיים לאוסקר, ואז שוב החלה תקופת בצורת: מכאן והלאה, זכינו לראות את פניו בקולנוע רק לעתים רחוקות, ואף פעם לא בסרטים שמיצו את מלוא כישרונו. היו בהם כאלה טובים אך לא קאנוניים, למשל "סיבוב אחרון" (2001); חביבים אך זניחים, לדוגמה "גמביט" (2012); וקטסטרופליים לגמרי, כמו "לאונרד חלק 6" (1987), של ביל קוסבי, באמת ובתמים מן הזוועות הקולנועיות הגדולות בכל הזמנים. למעריציו של קורטני נותר רק להתפלל כי מתישהו, לפני שיהיה מאוחר מדי, הוא שוב ימצא תפקיד שהולם את כישוריו, והתפקיד ימצא אותו.
עכשיו זה קורה, הודות לבמאי אנדרו הייג וסרטו העלילתי הארוך השני, "45 שנים". הוא נקרא בשם מספר שנות הנישואין של זוג בריטי, אותו מגלמים קורטני ובצדו אלילה נוספת, שרלוט רמפלינג. לאחר ארבעה עשורים וחצי, ההרמוניה ביניהם מתערערת בעת שהבעל מקבל מכתב, ובו סוד ובשורה: רוח מן העבר הולכת לערער את חייהם, והשאלה רק אם זה יהיה לטווח קצר או לעד.
הקרנת הבכורה של "45 שנים" התקיימה בחורף האחרון, במסגרת פסטיבל ברלין, ומיד לאחריה נוצרה הסכמה בין המבקרים ברחבי העולם: זהו סרטו הטוב ביותר של קורטני מזה ארבעה עשורים ותפקידו הגדול בפרק זמן זה, הראשון שמשתווה לתצוגות שלו ב"המלביש", "הרץ למרחקים ארוכים" ו"בילי בדאי". גם חבר השופטים הסכים עם הקביעה והעניק לו ולרמפלינג את פרסי המשחק. מאז הלך וצבר הסרט עוד ועוד פרסים ושבחים, ובסוף השבוע הקרוב, יעלה גם בארץ.
יום לאחר אותה פרמיירה מוצלחת, אני פוגש את קורטני, בן שבעים ושמונה. כיאה למי שגדל כבן למשפחת פועלים בהאל ולמי שתמיד סלד מעולם הכוכבות ובחר מרצון לא להיות חלק ממנו, מביכה אותו כל הטקסיות של הפסטיבל והיוקרתיות של המלון הברלינאי בו מתרחש הריאיון. הוא לובש בגדים פשוטים, מסרב שיקראו לו "מר קורטני" או "סר קורטני", אף שקיבל תואר אבירות בתחילת העשור הקודם, ובעיקר לא מוכן להתיישר לפי הפורמט המקובל של שאלות ותשובות. תחת זאת, מבכר כוכב "45 שנים" להשיב בזיכרונות, חוויות ואנקדוטות, ולאו דווקא באופן שעונה ישירות על השאלה.
אבל קודם כל, קורטני מסדר לעצמו את מכשיר השמיעה. "רק כך אשמע אותך כמו שצריך - הבעיה היא שככה אני גם שומע את עצמי טוב יותר!", הוא אומר ואז צוחק בקול רם, כפי שעוד יעשה רבות בהמשך, ואז מוסיף - "אוקיי, אפשר להתחיל".
אז למה נעלמת?
"כי הכל קרה מהר מדי. כבר ביום שסיימתי את בית הספר למשחק, התחלתי בחזרות להצגה הגדולה הראשונה שלי, 'השחף', ומשם הדברים המשיכו בקצב הזה: ראתה אותי מבקרת בשם פנלופה גיליאט ורצה הגורל שהיא היתה זוגתו של התסריטאי ג'ון אוסבורן, והוא בא לראות אותי גם ואז הלך לבמאי טוני ריצ'רדסון, איתו עבד קודם לכן על 'הבט אחורה בזעם' ו'הבדרן'. טוני בדיוק עמד לביים את 'בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים', וג'ון אמר לו, אחרי שצפה בי על הבמה, 'מצאתי לך את הרץ שלך'. אז הלכתי לפגוש את טוני, הוא בדיוק עשה הצגה עם רוברט...הא...איך קרא לו...אוי, שמות...נו, הוא מת עכשיו...הוא עשה סרטים...הוא עשה את הסרט עם הכריש".
רוברט שו, מ"מלתעות".
"כן, רוברט שו. בקיצור, פגשתי את טוני והוא ישר אמר לי 'אני רוצה אותך לסרט', אפילו שלא ראה אותי מעולם, וככה בלי להתכונן, הגעתי לשיא שלי, כי זה היה סרט של חברת וודפול פילמז, מי שהיו אחראים לטובי הסרטים של הקולנוע הבריטי באותה התקופה, ל'קורטוב של דבש' ול'מוצאי שבת ובוקר יום א'' ועוד ועוד, אז לאן עוד אפשר לשאוף אחרי שעשית סרט איתם?".
עשית עוד כמה סרטים לאחר מכן. "בילי בדאי", שהוא בעיני אחד היפים אי פעם, ו"ד"ר ז'יוואגו" ועוד כמה, שבאמת לא כולם היו באותה רמה.
"בחלק מהם נהניתי, אבל חלק מהם גרמו לי לשאול את עצמי 'מה אני עושה פה?' בכלל, מאז ומעולם אהבתי תיאטרון יותר מאשר קולנוע. למסך הגדול התגלגלתי בלי תוכנית מוקדמת, ובשלב מסוים הבנתי שאני צריך לעצור את עצמי ולחזור לבמה, כדי לפתח את הקול שלי. תמיד האמנתי שהדרך היחידה לעשות זאת היא בהופעה מול קהל. וגם היה את העניין של הכוכבות: לא יכולתי להפוך לכוכב קולנוע, הייתי מחליא את עצמי אם זה היה קורה".
וזה היה כיף, לחזור לתיאטרון?
"בטח, אחרי רצף של סרטים משמימים, זה היה תענוג גדול".
אז כמובן שאתה לא אומר כן לכל פרויקט שמציעים אותך. מה משך אותך ל"45 שנים"? למה הסכמת להצעה של התסריטאי-במאי אנדרו הייג? גם אתה אהבת את "וויקאנד", הסרט הקודם שלו?
"האמת שלא ראיתי אותו. זה נשמע מורכב מדי בשבילי ואני מעדיף סיפורים פשוטים על בחור שפוגש בחורה. אבל הבטחתי לאנדרו שאראה אותו. בכל מקרה, אהבתי את התסריט. קיבלתי אותו בדיוק כשהייתי בסוף שבוע עם חברים, קראתי אותו מהאייפון והם ראו את הפנים שלי זורחות ושאלו מה קרה, אז אמרתי 'הגיע סרט שאני רוצה לעשות'. חשתי מעורב בו רגשית כבר מהעמוד הראשון. התחברתי לדמות הזו, בשנות השבעים לחייה, שנעצרת לרגע ומתחילה להרהר על החיים, על מה שהיה ועל מה שיכול היה להיות. אתה יודע, אני מתקרב לגיל שמונים, אז גם אני בעצמי עושה את חשבון הנפש הזה לעתים קרובות. איך הזמן חולף, זה לא ייאמן".
יש משהו שאתה מתחרט עליו?
"שאף פעם לא הבאתי ילדים לעולם, כמו גיבור הסרט. ניסיתי דווקא, עם אשתי השנייה והנוכחית, איזבל, אבל לצערי זה לא יצא לפועל. זה הדבר שהכי חסר לי, אבל יש לנו כלב והוא ממלא את החלל".
לסרט קוראים "45 שנים", אבל בגלל העיסוק שלו בזוג נשוי והדרך שהוא עושה זאת, בתום הצפייה אמרתי לעצמי כי אפשר היה לקרוא לו גם "נישואין בריטיים מאוד" כשם דרמת הטלוויזיה שעשית עם חברך הוותיק אלברט פיני ב-1998.
"באמת ראית את זה? כמה נחמד. איך בכלל ראית את זה?".
אפילו שזה סרט טלוויזיה, הוא הוקרן בזמנו בפסטיבל הקולנוע ירושלים. כמו "בילי בדאי" שלך, גם זה אחד הסרטים היפים שראיתי בחיי. כל האולם בכה בסוף.
"כן, טוב, חיי נישואין. אני לא חושב שנישואין בריטיים שונים משל כל האחרים. על הנייר גם אני עצמי נשוי, אבל אני לא קורא לזה ככה. אני אומר שאני יחד עם מישהי. אשתי אהבה את הסרט. הרבה מהקטעים בו מצחיקים אותי, כי הם מזכירים לי את החיים שלנו. נגיד, כשהוא אומר לה שלא בא לו ללכת לארוחת צהריים עם חברים. 'למה'/ 'כי יש לי סיבות'/ 'אבל אמרת שתלך וזה חברים שלך'/ טוב אז אלך'. ככה זה בדיוק אצלנו: 'אני לא רוצה ללכת לפסטיבל ברלין'/ 'תלך, תלך'/'למה שאלך, למה אני צריך ללכת'/ 'לך, יהיה לך כיף'. אהבתי איך שהסרט מתאר קשרים בין גברים ונשים. בעיני נשים הן תמיד הבוסיות".
עד כמה היית מעורב בעשייה? היה מקום לאלתורים? הכנסת לדמות ולעלילה דברים משל עצמך?
"כן, ואנדרו איפשר לי לעשות זאת בחופשיות. יש במאים שאומרים לך 'תן לי לבדוק עם התסריטאי'. במקרה זה, הוא בעצמו התסריטאי, אז לא היתה בעיה. יש נגיד סצנה שאני מדבר על לצאת לדרך בארבע בבוקר, אז הוספתי 'פאקינג ארבע בבוקר', והוא השאיר את זה. ה'פאקינג' הזה היה חשוב בעיני, אני אוהב את התוספות הקטנות הללו. יש עוד הרבה דברים כאלה שהכנסתי. מילה פה, שורה שם, זה היה כיף".
אתה יכול להשוות בין העשייה הקולנועית היום ובתחילת דרכך?
"קשה לי להשוות, כי אולי הדברים שונים ואולי לא, אבל קודם כל אני שונה מאוד. כבר עשיתי מה שרציתי בתיאטרון, ואני גם זקן. ברור שדיוויד לין, מי שביים אותי ב'ד"ר זיוואגו', היה שונה מכולם. אני לא יודע אם עוד יש כאלה במאים היום. הוא עשה סרטים כל כך מצליחים, 'לורנס איש ערב' ו'הגשר על הנהר קוואי', שהיה לו אשראי לעשות כל מה שרק רצה. הוא היה כל-יכול. הוא היה מסוגל להחזיק אותנו על הסט הענק במשך יותר מחודש רק כדי להזיז איזה ארובה. אחרי שהכניס כל כך הרבה כסף לאולפנים, מי היה יכול להגיד לו משהו. אני לא יודע אם היום יש עוד דברים כאלה".
אתה צופה מחדש בסרטים שלך?
"לא, ואני גם לא כל כך אוהב ללכת לקולנוע לראות דברים של אחרים, כי כבר יצא לי להתאכזב מלא מעט סרטים שכולם היללו. אבל אהבתי את 'הארטיסט', זה היה מקסים, ואת תצוגת המשחק של קולין פירת' ב'נאום המלך'. לשמחתי, שנה לאחר מכן הזדמן לי לשחק איתו ב'גמביט'".
אבל כדורגל אתה עוד רואה. אתה נשיא מועדון האוהדים של האל.
"כן, לא קל להיות אוהד בימינו, אבל אני אוהד שרוף של האל לנצח. איך הכדורגל השתנה, פעם לכל הקבוצות היו סגלים של 11 שחקנים, ומה היה קורה אם מישהו היה נפצע? בעיה. היום הסגלים ענקיים כל כך, ופתאום כולם גם נפצעים יותר. אגב, גם את עומר שריף הפכתי לאוהד של האל. התחברנו יחד ב'ד"ר ז'יוואגו' והפכתי אותו לשרוף. אני זוכר איך היינו מתקשרים יחד למשהו שנקרא ה-Score Service, כדי לשמוע בטלפון את תוצאת המשחק".
מדהים שפעם היה צריך לטרוח כך, והיום פשוט אפשר לפתוח סמארטפון.
"גם היום זה לא כל כך פשוט. אתמול בלילה רציתי להתעדכן בתוצאת רוגבי, אבל רצו תשלום על ה-WIFI בחדר! לא ייאמן!".
אז מה עשית?
"פחדתי להתעסק עם התעריפים של ריץ קרלטון, פשוט ירדתי ללובי".
מכדורגל לפוליטיקה. בסרט, מתגלה לנו כי הגיבור פעם זעם על חברתו הטובה ביותר בגלל שאמרה כי מרגרט תאצ'ר "לא היתה כל כך גרועה". גם אותך זה היה מכעיס?
"לא. אני יכול להבין אנשים שלא סובלים אותה, אבל אני חושב שהיא עשתה משהו. האיגודים כבר נהיו חזקים מדי, הם שלטו בכל והיא באה והפכה את זה על הראש. פגשתי אותה פעם, אגב, לפני שנהיתה ראשת הממשלה. היא היתה קצת מפחידה, ללא ספק".
יש סרט שלך שאתה הכי אוהב?
"'יום בחיי איוון דניסוביץ'', העיבוד לספר של אלכסנדר סולז'ניצין. כן, זה ללא ספק האהוב עליי, אבל לצערי, לא מספיק מכירים אותו. לא מזמן עשו מחווה לעבודתי, אבל את ההקרנה שלו דחקו בשעה לא שעה, ואף אחד כבר לא נשאר לראותו. התעצבנתי עד מאוד. גם בזמן אמת, כשיצא בתחילת שנות השבעים, הוא לא זכה להערכה ראויה. סולז'ניצין בעצמו בא ואמר לנו שהגרסה הקולנועית היתה נאמנה לאמת במידה הגדולה ביותר האפשרית, אבל אז בא המבקר האידיוט של הניו יורק טיימס, והרס אותו. סרט אמנותי שכזה היה זקוק לביקורת טובה שלו, כמובן, אבל הוא בכלל לא הבין אותו".
אתה רוצה לעשות עוד סרטים?
"בזמנו, יכולתי לשחק בסרטים רבים נוספים, אבל בחרתי אחרת. עכשיו, דווקא בא לי לעשות עוד הרבה קולנוע, אבל אני כבר זקן, אני חושש. כבר מאוחר מדי בשבילי".