לפני יותר מעשור הזמין ערוץ 10 שלט חוצות עבור פיילוט לתוכנית סאטירה. על הלוח הגדול בצומת עלית ברמת גן נכתב "אשתך בת 50? זרוק את הזקנה, קח רוסיה צעירה!", כשבצדו תמונה של בחורה שנראית כאילו יצאה מקטלוג לכלות בהזמנה. זה היה הומור וולגארי, אבל מעבר לשוביניזם ולטעם רע, הגימיק הזה ייצג את הפחד שהוא נחלתם של נשים וגברים כאחד: בגיל מסוים (נניח, 50) התשוקה לבן הזוג הקבוע נעלמת, ואז מתחילים לחפש ריגושים אחרים, שנעים על הסקאלה שבין בגידה חד פעמית, רומן סוער מהצד או נטישה.
העיתונאית הוותיקה אושרת קוטלר התחבטה בעניין הזה לא מעט. "שלוש עשרה שנים של זוגיות נפלאה ואהבה גדולה התנפצו בגלל חוסר היכולת לעכל את השינוי שחל בי. את השינוי שחל בשנינו", היא מתוודה בספרה החדש "אהבה, תשוקה, זוגיות". במשך שנתיים יצאה קוטלר לשטח, חקרה וראיינה אינדיבידואלים וזוגות, סטרייטים והומואים ,כדי למצוא את התשובה לשאלה שמעסיקה את כל האנשים הנשואים בעולם המערבי - האם אפשר לגרום לבני זוג לחשוק אחד בשני לנצח ולשמר את הזוגיות והקרבה - ושאלה אחרת שבה מתחבטים הפרודים והגרושים - מה יכולנו לעשות אחרת.
נקודת הפתיחה של קוטלר בעייתית עוד לפני קריאת הפסקה הראשונה. ספרים עם שלושה שמות פועל לעולם יעוררו חשד של מדריכים ספיריטואליים זולים, ודי להזכיר את הגדול והדביק שבהם "לאכול, להתפלל, לאהוב" של אליזבת גילברט (סת' מקפרלן מלגלג על כך ב"איש משפחה" כשבריאן כותב את הרומן הזבלי "Wish it. Want it. Do it"). מכאן, טייטל כמו "אהבה, תשוקה, זוגיות" מעלה את החשד שהנה, לפנינו עוד גיבורה העומדת לצאת למסע רוחני יוצא דופן, שבו היא מגלה את עצמה מחדש, מתוודעת לעולם שלא ידעה קודם ובלה בלה.
יש בכך מן האמת גם פה, אבל רק חלקית. דרך סיפוריהם של אחרים קוטלר אכן יוצאת למסע הנפתל הזה ומסיקה מסקנות, בין היתר גם על עצמה, אבל לזכותה ייאמר שחייה האישיים מהווים פרומיל בלבד. היא משתדלת ככל האפשר להרחיק את עצמה מהמרכז ולהתמקד בתופעה שיצאה לבחון ולא באנשים עצמם. אף שהיא דנה בנושא שנטחן ונחקר אין ספור פעמים ושכל ניסיון להגיע בסיומו לתוצאה חותכת נידון לכישלון, היא עושה עבודה טובה בבואה לראיין את הדמויות השונות הגבר שלא הסתגל למסגרת וברח, הגיי שמסביר מדוע ההתנגדות למונוגמיה דווקא מעצימה את הקהילה ההומוסקסואלית, האישה שרצתה את הבעל המושלם ולא השיגה אותו ובני הזוג שחושפים כיצד אחרי עשרות שנים ביחד הם עדיין מזדיינים כמו שפנים. גם לחוקרת הפסיכולוגיה האבולוציונית עדה למפרט יש משקל גדול בספר, משום שבריאיון איתה היא חובשת שני כובעים, של העדה המומחית ושל הבחורה המיוסרת, זו שעברה בחייה את אותם משברים של אנשים אחרים מן היישוב.
סגנון הכתיבה של קוטלר פשוט וסביר והיא גם מגיעה ללא מעט תובנות מעניינות, אולם אי אפשר להשתחרר מהתחושה ש"אהבה, תשוקה, זוגיות" הוא לא באמת ספר, אלא מסמך שיותר מזכיר סדרת טלוויזיה תיעודית, דומה מאוד ל"זוגות" ששודרה בשנה שעברה בערוץ 2. כמעט בכל רגע נתון אפשר לדמיין מצלמה מעבר לכתפה, בעוד מצלמה אחרת מתמקדת בפניה המהנהנים בהסכמה ובהזדהות. המרואיינים, מצדם, מדברים בישירות, עיניהם נוצצות מדי פעם מדמעות התרגשות ועצב. כל כך צפוי, כל כך מתוסרט.
זהו החלק הקלישאתי בספר הזה, ולא המסע הרוחניקי לחקר האמת. קוטלר מגישה מיני-סדרה טלוויזיונית במעטפת של ספר עיון. בשל כך קשה לראות את "אהבה, תשוקה, זוגיות" מגיע רחוק והופך לגורו של זוגות נשואים, אבל הוא כן מייצר את מה שעושה דוקו סביר פלוס: נותן תחושה שלא בזבזנו את הזמן, ושבסך הכול למדנו דבר או שניים מכל השעות שבילינו מול המסך.
"אהבה, תשוקה, זוגיות", כנרת-זמורה ביתן / 189 עמודים