שנה חדשה תמיד מביאה עמה גם מבול הכרזות על מהדורות חדשות של פסטיבלים ותיקים ועל מהדורות ראשונות של פסטיבלים חדשים. לעתים, מאחורי הכותרות המבטיחות מסתתרים מקסמי שווא למיניהם כמו הקרנות של שני סרטים מהבוידעם שנספח התרבות הקזחי הביא עמו מחופשת המולדת האחרונה וכדומה. אך במקרה של ינואר 2016, עכברי הסינמטקים המקומיים יוכלו ליהנות משתי חגיגות על אמת אירועים מושקעים ויפים, שכל שוחר קולנוע בכל מדינה היה מתרגש מהם.
הראשונה היא המחווה ל"שבועיים של הבמאים", מסגרת הצד המיתולוגית של פסטיבל קאן. לכאורה, זה אירוע שמתקיים בצל התחרות הרשמית, אך מאז ומעולם ובעיקר בשנים האחרונות, הוא מי שמצליח לגלות את הסרטים המעניינים באמת. סתם לדוגמה, "וויפלאש" ו"ילדות פרא", שניים מהסרטים הגדולים ביותר שהתגלו בריביירה בשנים האחרונות, החלו בו את דרכם.
גם השנה, המבקרים ברחבי תבל הסכימו כי הרפרטואר של המסגרת הזו היה גולת הכותרת של קאן, ובאופן כללי הגיש את אחד התפריטים הקולנועיים המענגים של 2015. עם זאת, כמעט כל הסרטים שהוצגו ב"השבועיים של הבמאים" לא הופצו מסחרית בארץ, וחלקם גם כלל לא הוקרנו בה. המחווה המיוחדת הזו תאפשר לקהל המקומי להשלים את החסר, ולראות כמה מן הפנינים הללו על מסך גדול.
סביר להניח כי הרמת אירוע בסדר גודל כזה התאפשרה רק בזכות דבר אחד: מערכת היחסים הטובה של מנהלי "שבועיים של במאים" עם האחים רונית ושלומי אלקבץ, ש"גט" שלהם פתח את המסגרת ב-2014 לקול תשואות רמות. צמד היוצרים הישראלי גם דאג לכך שערב הפתיחה של המחווה יתקיים בסינמטק שדרות (שבת, 9 בינואר) לפני שתגיע לסינמטקים בתל אביב, ירושלים, חיפה, חולון והרצליה. מי שתמיד מתלוננים כי התרבות המקומית מתנהלת ברדיוס צר מדי, מוזמנים עתה לשים את פעמיהם לדרום ולגלות שם את ההצגה הקולנועית הכי טובה בארץ.
את החגיגה יפתח "פטימה", סרטו של פיליפ פוקון העוסק בנושא אקטואלי במיוחד ההגירה הצפון-אפריקאית לצרפת. הדרך האנושית בה הוא עושה זאת, הקנתה לו את תואר סרט השנה מטעם התקשורת המקומית. גם יצירות אחרות שיוקרנו בהמשך, זכו לתארים דומים, ובראשן "טרילוגיית אלף ולילה" של הפורטוגלי מיגל גומש, שלמרבה הצער רק אחד מחלקיה יוצג, אבל גם זה עדיף לעומת הגניזה המוחלטת שהיתה עד כה מנת חלקה אצלנו.
קצרה היריעה מלעבור על שאר התוכנית. אפשר רק לומר כי מי שהסרטים הללו מריחים לו מעט כבדים מדי, יוכל להשתעשע מול "חומר טוב" ("Dope"), מעין תשובה שחורה, היפ-הופית ומודרנית לקומדיות הנעורים של שנות השמונים. כמו כן, תהיה הזדמנות נוספת לצפות בשתי יצירות מוערכות ביותר שכבר הוקרנו בפסטיבלים של חיפה ושל ירושלים, "חיבוק הנחש" ו"שירים שאחים לימדו אותי". יש כאלה שיאהבו את הסרטים הללו יותר וכאלה שיאהבו אותם פחות, אבל על דבר אחד אי אפשר לחלוק: המחווה הישראלית הזו ל"שבועיים של הבמאים" מספקת תמונה פנורמית מהימנה של עולם הקולנוע האמנותי בימינו, ולכן מוציאה את השנה לדרך ברגל ימין.
אירוע מרשים נוסף הוא כבר לא יוזמה טרייה, אלא המהדורה הרביעית של "מבט נוסף", המסתייעת באיחוד האירופאי כדי להקרין בארץ עותקים משוחזרים חדשים של קלאסיקות מן היבשת הקלאסית. הפעם, ברוח הימים, יהיו אלה סרטים נושנים העוסקים באחת הסוגיות האקטואליות ביותר מאזן הכוחות המגדרי.
את הפסטיבל מנהל ד"ר דן חיוטין, מומחה בעל שם עולמי להיסטוריה של המסך הגדול, ומגע ידו ניכר. מה שיפה באירוע, זה שהוא לא סתם מגיש את השילוב הקבוע של ברגמן, פליני וקצת אנטוניוני (כבודם במקומם מונח, כמובן). תחת זאת, מוקרנים בו סרטים שגם בסינמטקים של פריז ושל ניו יורק, לא בטוח שתפגשו בהם כל יום. למשל "מרגניות" הצ'כי, "השנים הירוקות" הפורטוגלי ו"מותו של רוכב אופניים" הספרדי. יצירות שהן מצד אחד מיוחדות ופורצות דרך, ומצד אחר, לא מוקרנות שנה אחר שנה בסמסטר א' של כל חוג לקולנוע. אין כאן מקום כמובן להרחיב על חשיבות כל אחת ואחת מהן, אך האירוע יתקיים בסינמטקים של תל אביב, חיפה, ירושלים, חולון והרצליה (לא בשדרות למרבה הצער), כך שתהיה הזדמנות למיטיבי הלכת ברחבי הארץ לעמוד על זאת בעצמם.
אם כבר מדברים על עכברי קולנוע, הרי שכל אחד כזה נעצב השבוע לשמוע על מותו של וילמוש זיגמונד. הצלם הלך לעולמו בגיל 85, והותיר אחריו מורשת נצחית, של דימויים קולנועיים בלתי נשכחים ומעוררי השראה.
בין השאר, צילם המאסטר ההונגרי את "גברים במבחן", "צייד הצבאים", "מפגשים מהסוג השלישי" וכמובן "הקלפן והיצאנית", הדוגמה הטובה ביותר לכך שהיה משורר וצייר עוד יותר מאשר צלם. זיגמונד עבד בקביעות עם במאים בסדר הגודל של סטיבן שפילברג, מייקל צ'ימינו, בריאן דה-פלמה ואחרים, וניצב כבשר מבשרה של תקופת שיא בקולנוע האמריקאי, דור הזהב של שנות השבעים, ולכן גם כחלק בלתי נפרד מתולדות הקולנוע.
צייר, משורר וצלם - סיום "הקלפן והיצאנית" שזיגמונד צילם
כקוריוז פרובנציאלי, אפשר גם להזכיר כי היה לזיגמונד סרט אחד כבמאי, "הצל הארוך" מתחילת שנות התשעים, והוא הפיק אותו בארץ, עם ליב אולמן, מייקל יורק וכמה שחקנים מקומיים, בהם עודד תאומי. כמו צלמים רבים שניסו לרגע לאחוז בשרביט הבימוי, המעבר היה פחות מוצלח, וגם שלהי הקריירה שלו כצלם לא היו בהכרח לתפארת. אבל כל זה לא באמת משנה: את מה שתרם לאמנות הזו בשיאו, איש לא יוכל לקחת ממנו, ולשמחתנו גם לא מאיתנו. לכן לא פלא שרבים כל כך, ובעיקר צלמים, התאבלו בפומבי על לכתו. מת להם מורה דרך.
הנחמה היחידה: הצלם המנוח לא הותיר אחריו חלל ריק. יש לו יורשים. כהוכחה לכך, אחת הקטגוריות הכי תחרותיות השנה בטקס האוסקר תהיה הצילום הטוב ביותר. איך לעזאזל תכריע האקדמיה בין שתי מלאכות פנומנליות, כל אחת בדרכה: של עמנואל לובצקי ב"האיש שנולד מחדש" ושל אד לחמן ב"קרול"? אחד מהם ייאלץ להפסיד, אבל מה שלא יהיה, בסופו של דבר מורשת זיגמונד תנצח.
ההכרעה בקטגוריה הזו ובשאר בקטגוריות תגיע בשלהי פברואר. בינתיים, עוד ועוד סרטי אוסקרים עולים על המסכים בארץ, וכמיטב המסורת, האורך שלהם בוחן את סף הריכוז של הצופים, ובעיקר את תעריפי החניון והבייביסיטר. ככה זה: להיטי עונת הפרסים הם כל מיני דברים, אבל בטח לא קצרים.
אז לטובת מי שרוצים לחשב כמה מיץ אננס כדאי לשתות לפני הכניסה לאולם או הלחיצה על הפליי, הנה טבלת האורכים המלאה. ספוילר: כמעט הכל נמשך יותר משעתיים. חצי נחמה: הרשימה מתייחסת רק לסרטים עם שחקנים בשר ודם. "הקול בראש" ו"אנומליסה", שני המועמדים הבולטים בקטגוריית האנימציה, לא מותחים עצמם מעבר לרף השעה וחצי כל אחד. למעשה, צפייה רצופה בשניהם ארוכה קצת פחות מאשר בגרסה המלאה של "שמונת השנואים" לבדו:
"שמונת השנואים" שלוש שעות ושבע דקות בגרסה המלאה, שעתיים ו-47 דקות בזו שתוקרן בארץ.
"האיש שנולד מחדש" שעתיים ו-36 דקות.
"Straight Outta Compton" - שעתיים ו-27 דקות.
"להציל את מארק וואטני" שעתיים ו-24 דקות.
"גשר המרגלים" שעתיים ו-21 דקות.
"מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר" - שעתיים ורבע.
"מכונת הכסף" - שעתיים ועשר דקות.
"ספוטלייט" - שעתיים ושמונה דקות.
"טראמבו" - שעתיים וארבע דקות.
"ג'וי" - שעתיים וארבע דקות.
"ג'ובס" - שעתיים ושתי דקות.
"סיקאריו" - שעתיים ודקה.
"מקס הזועם: כביש הזעם" שעתיים.
"חדר" שעה וחמישים ושמונה דקות.
"קרול" שעה וחמישים ושמונה דקות.
"ברוקלין" שעה וחמישים ואחד דקות.