פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שנאת חינם: "שמונת השנואים" הוא הסרט הכי פחות מעניין של קוונטין טרנטינו

      צפוי, מעושה, זחוח, חסר לב וחסר עוקץ - "שמונת השנואים" של קוונטין טרנטינו מכוון הכי גבוה שאפשר ונופל הכי עמוק. אכזבה גדולה

      שנאת חינם: "שמונת השנואים" הוא הסרט הכי פחות מעניין של קוונטין טרנטינו

      "שמונת השנואים", שעולה היום (חמישי) לאקרנים בארץ, הוא הסרט העלילתי הארוך השמיני של קוונטין טרנטינו – והפחות טוב בקריירה שלו. דווקא לאחר שני רגעי שיא, "ממזרים חסרי כבוד" ו"ג'אנגו ללא מעצורים", נפל הבמאי לנקודת שפל, ונראה כי מקור הכישלון נעוץ בדיוק באותם גורמים שהובילו בעבר להצלחתו.

      המעלות של טרנטינו הן גם המגבלות שלו: הוא קולנוען גדול, עתיר כישרון; קול ייחודי, עצמאי ונדיר בהוליווד. לא היו ואין במאים רבים בשיעור הקומה שלו בחצי היובל האחרון, ולכן איש אינו מעז לגעת לו בחומרי הגלם או בתוצר המוגמר. כמו מלך שנסיכי החצר יעדיפו לשתות תרעלה מאשר להעיר לו, כך גם שחקנים, מפיקים ושאר גורמים בתעשייה סרים למרותו.

      במקרים הקודמים, אולי טוב שכך עשו, ולא הפריעו לגאון העדין במלאכתו. הפעם, היוצר נזקק נואשות למישהו שירים בפניו תמרורי אזהרה, אך תחת זאת כולם נהגו כמנהגם ופתחו את הדלתות אוטומטית. אין ספק שאם על התסריט של "שמונת השנואים" היה חתום ירחמיאל טרנטינו או קוונטין כהן, היו משליכים אותו לפח או לכל הפחות שולחים אותו לעבודת שכתוב יסודית. אבל כיוון שכתב אותו מי שכתב אותו, הרשו לו לדהור בלא מפריע, כמו קאובוי שיכור על סוס חולה שיגרון; לדהור ולדהור לתהום, עד שייפול לנו על הראש.

      או נכון יותר לומר, יאכל לנו את הראש. כל העולם התגייס כאן לצד הבמאי, אבל מה זה עוזר כשהתסריט כה רפפטיבי ומונוטוני? אז אניו מוריקונה חזר מן הכפור כדי לכתוב לראשונה מזה שנים מערבון לפסקול; הצלם רוברט ריצ'רדסון שם נפשו בכפו ויצא לוויומינג המושלגת כדי להפעיל את קסמיו; וגם צוות השחקנים הוא אחד האיכותיים והעשירים בתולדות הבמאי, וכולם בו מפגינים תצוגות משחק מרשימות. אבל איך הם יכולים להושיע, כשהסיפור והדיאלוגים אינם אלא פטפטת חסרת עוקץ?

      שמונת השנואים (יח"צ)
      שני ציידי ראשים יצאו לדרך, אחד קיבל מכה בברך, בים-בם-בום! מתוך "שמונת השנואים" (צילומים: יח"צ)

      "שמונת השנואים" מתיימר להיות מערבון קשוח ויצרי, אבל הקשקשת בו כה מסיבית, שהדמויות מעלות גירה יותר מאשר שופכות דם. כבר בתחילה ברור לאן מועדות פנינו: המוזיקה הבומבסטית של מוריקונה מבטיחה גדולות ונצורות, אבל אז יוצא כל האוויר, ומגיעה האקספוזיציה חסרת התנופה. צייד ראשים לבן (קורט ראסל) וברשותו פושעת מועדת לתלייה (ג'ניפר ג'ייסון לי) פוגש בדרכו קולגה שחור (סמואל ל.ג'קסון) וגם שריף גזען (וולטן גוגינס), וההיכרות שלהם זה עם זה ושלנו איתם נעשית בדרך כבדה, מגושמת וחסרת חן. עד כמה שכרכרת הדיאלוגים הזו חורקת, בכל זאת נוצרת בלבנו תקווה לאות חיים, כשהם מגיעים לבקתה כדי למצוא מחסה מסופת שלגים, ופוגשים שם עוד שלל טיפוסים מפוקפקים ומסתוריים, ובהם תליין חלקלק (טים רות) וקשיש תמהוני (ברוס דרן) שברור כי יש מאחוריו הרבה יותר מכפי שנראה. אך מרגע הגיעם לשם, התסריט מאכזב עוד יותר.

      לכל הפחות, טרנטינו ידע כתמיד להגדיר את הסרט טוב יותר מכל אחד אחר. "זה מפגש בין המערבון לאגתה כריסטי", אמר, ומה שקורה בתוך הבקתה אכן נראה כמו גרסת המערב הפרוע ל"מלכודת העכברים" של הבריטית המנוחה: מחזה מצולם בדלתיים סגורות, במהלכו מנסות הדמויות השונות לנחש כל אחת את שקריה וסודותיה של האחרת, להערים זו על זו ולהבין מי מבין כל הממזרים הוא הממזר הגדול מכולם. אך מי שביקר בווסט-אנד בעשרות השנים האחרונות, יודע כי הצגת הפולחן היא לא יותר מאטרקציית תיירים נושנה, ולא בדיוק מקור ההשראה הכי מבריק בנמצא. לא פלא אם כך, ש"שמונת השנואים" עבש אף הוא, צפוי ומעייף.

      זה לא מונע מטרנטינו לכתוב את הדיאלוגים במידה של שביעות רצון עצמית. כמעט כל משפט כאן מוביל לפאנץ' שבסופו אנו אמורים להריע "בראבו, מאסטרו". אלא שלא מדובר ב"סימפוניית ההפתעה" של היידן, אלא ההפך. ככל שמשפט מחץ כאן אמור להיות משמעותי יותר, כך גם אפשר להריח אותו מרחוק יותר. בנקודת המפנה המרכזית, למשל, אחת הדמויות מכינה את הנמסיס שלה ואותנו במשך שתי דקות לקראת איזשהו גילוי מהמם ומחוכם, ולאור הנסיבות כאן, כל מי שראה סרט מימיו יכול לנחש בנקל כי זה עומד להיות בדיחה אכזרית על חשבון אבר מין שחור. הו, כמה לא צפוי! במאי לבן משעשע את קהלו באמצעות המיתוס על גודלה של החבילה האפרו-אמריקאית. מי ראה את זה מגיע? כפיים!

      בכלל, באופן שאינו הולם את גוף העבודה החכם והאמיץ של טרנטינו, העיסוק של הסרט בגזע מעושה בערך כמו גלריית המבטאים שבו. שוב ושוב, עושה התסריט שימוש באותו טריק זול: הלבן אומר "ניגר", אבל זה בהפוך על הפוך! השחור מעליב מקסיקני, אבל זה בהפוך על הפוך! פושע המלחמה מתגאה בזוועות צבא הקונפדרציה, אבל זה בהפוך על הפוך! רק שמרוב ההתהפכויות החוזרות הללו, "שמונת השנואים" נשאר בסופו של דבר שכוב על הגב, כצב רופס, ואין בו את הרבדים והשכבות שהיו ל"ממזרים" ול"ג'אנגו", למשל.

      גם אם שני אלה כופפו את גבולות הטעם הטוב, הם עשו זאת למטרה מסוימת, כדי ליצור תגובה קולנועית להיסטוריה - לאפשר לסרטים לנקום על החיים האמיתיים, ולהניח ליהודים באירופה הנאצית ולעבדים השחורים לעשות את מה שהמציאות מעולם לא איפשרה להם. כאן, לעומת זאת, נראה שהאלימות היא לחינם, והרשעות היא לסתם רשעות. הסדיזם, כמו הסרט כולו, חסר פואנטה.

      מתוך הסרט שמונת השנואים (יח"צ)
      משפיל ובהמי, בעיקר ביחס לנשים. מתוך "שמונת השנואים"

      צדקו גם הצופים והעיתונאים בארצות הברית, שטענו מיד לאחר ההקרנות הראשונות של "שמונת השנואים" כי נודף ממנו ניחוח מיזוגני. אכן, בסיכומו של דבר מתקבל כאן סיפור על חבורת גברים שכל חפצה הוא להתענג על חיסולה של אשה, או בשפתם - "ביץ'". הדמות המועדת לתלייה שמגלמת ג'ייסון לי היא הגיבורה הנשית היחידה כאן, והייצוג שלה בהמי ומשפיל.

      אך גם זה לא דבר יוצא דופן בהקשר של הסרט המסוים הזה: "שמונת השנואים" כולו נטול אנושיות ולב. ב"ג'אנגו" גילה לנו טרנטינו כי הוא מסוגל גם להביע רגש, אבל כאן לוקח כמה צעדים אחורה, ויוצר את מה שהוא ככל הנראה עבודתו המכוערת ביותר.

      בארץ, אפשר יהיה לראות את הכיעור הזה אך ורק בפורמט הדיגיטלי והקצר שלו – שעתיים ו-47 דקות. בכמה ערים בארצות הברית ובכמה מדינות בעולם, הוא מוקרן בגרסה מעט ארוכה יותר ולפי מלוא חזונו של טרנטינו, המחייה את מסורת הקרנות ה"רודשואו" של הקולנוע האמריקאי, מהימים של אפוסים בסדר הגודל של "בן חור" ו"קליאופטרה".

      בהקרנות מסוג זה, הצופים מוזמנים להתענג על הסרט כפי שצולם בפורמט ההיסטורי הנשכח והנדיר של 70 מ"מ, שאמור לנצל את המסך הגדול בשיא תפארתו, ובאורך של כשלוש שעות ושבע דקות, כולל אוברטורה, אינטרמצו ועוד. הזדמן לי להיות בהקרנה כזו בפריז, בה כדי להוסיף לנוסטלגיה גם עברו בין המושבים והציעו ממתקים למכירה בהפסקה, והבנתי כי בארצות הברית הלכו עד הסוף עם המסורת וחילקו לצופים תוכנייה, בדיוק כמו בימים ההם.

      שמונת השנואים (יח"צ)
      השלג מצטלם טוב וסמואל ל.ג'קסון משחק טוב, אבל זה לא מספיק. מתוך "שמונת השנואים"

      כל זה לא ממש עוזר. גם לו היו מוסיפים עוד קריצה ומזמינים פסנתרן שינגן בצד הבמה, הצלילים שלו לא היו מכסים על המנגינה הצורמת של "שמונת השנואים". הסרט הזה היה אמור להיות חגיגת ענק לאוהבי קולנוע, אבל אפילו כשרואים אותו בתנאים אופטימליים, הוא חוויה לא נעימה, כמו להיות כלוא במטוס על מסלול ההמראה במשך שלוש שעות, מבלי שהקברניט מצליח להמריא.

      "שמונת השנואים" הוא סרטו העלילתי הארוך השמיני של טרנטינו, וככל הנראה אחד האחרונים שבהם, שכן לפי הצהרותיו, יפרוש מעשייה קולנועית לאחר שישלים עשירייה. בכך, יאבד המסך הגדול את אחד מחבריו הטובים: רוב הבמאים כבר מושכים בכתפיים נוכח העובדה שרוב הקהל יראה את פרי יבולם על המחשב הנייד או חלילה מסך הטלפון החכם. טרנטינו, לעומת זאת, מבקש לשמור על הגחלת: מנסה לעשות סרטים כמו פעם ולהקרין אותם כמו פעם, בז למי שמורידים פיראטית סקרינרים שלו ורואים אותם בדרך לא בדרך ומצהיר כי יחבק באהבה כל מי שירכוש בכסף כרטיס ל"שמונת השנואים" כדי לראות אותו כמו שצריך.

      הקולנוע צריך חברים טובים ונאמנים כמו טרנטינו, אבל לא פחות מכך, גם טרנטינו עצמו זקוק לחברים שכאלה - שיאמרו לו איזה דפים להשליך לסל המחזור ואיזה טיוטות לשכתב; שיתריעו בפניו מתי עליו לעצור את הסוס, רגע לפני שהוא מסנדל את הפרסות במלכודות כמו "שמונת השנואים".