פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      עילאי ומתנשא: "הדרך של אידה" מסתכל על קוראיו מלמעלה

      במרכז ספרו של ריקרדו פיגליה נמצא סיפור מרתק ומעורר עניין. אלא שככל שהספר מתקדם מתברר שהגיבור שלו מעוניין לדבר בעיקר על עצמו ולהתפלפל במושגים מופשטים, במקום לתאר את השתלשלות האירועים. מי שאינם משתגעים על פילוסופיה לשם פילוסופיה, יאבדו עניין בסופו של דבר

      התחושה שמתקבלת מקריאת "הדרך של אידה" של ריקרדו פיגליה הארגנטיני, שזכה לאחרונה לתרגום עברי, היא פחות או יותר כזו: אתה יושב בבית קפה מהודר אך דהוי בבואנוס איירס – מהמקומות האלה עם מלצרים עטויי כפפות לבנות ומפות מעומלנות עם חורי סיגריה – מוקף באינטלקטואלים, באנשי בוהמה ובמרצים בדימוס, ביניהם רבים שהיו פעילים בתנועות מחתרת שמאלניות בתקופת הדיקטטורה הצבאית במדינה. מולך יושב אמיליו רנסי – עיתונאי, סופר, תסריטאי ואלטע קאקער מהשורה הראשונה – ומספר לך איך בסוף שנות התשעים של המאה שעברה הוא הוזמן להעביר שנה כמרצה אורח במחלקה לתרבות מודרנית וקולנוע באוניברסיטה יוקרתית בצפון-מזרח ארצות הברית. במהלך אותה שנה, כך הוא מספר בגאווה בלתי מוסתרת, הוא ניהל רומן חשאי וסוער עם פרופסורית צעירה ויפה בשם אידה, שאחר כך מתה בנסיבות מסתוריות. רנסי מוסיף ומספר על אנשי המשטרה והבולשת, שמהם אי אפשר להסתיר דבר, שהחלו להטריד אותו ולהתייחס אליו כאל חשוד בפרשה, ומפרט כיצד בסופו של דבר הוא בעצמו יצא לחקור את מותה של אידה, כלומר שילם לחוקר פרטי שיעשה את זה בשבילו.

      אין ספק שהסיפור שלו מעניין. בתחילת השיחה ביניכם אתה נשען קדימה ומאזין ברוב קשב ועניין בעוד רנסי מתאר את אופיים הצבעוני של הסטודנטים בסמינר הקטן והאינטימי שהוא מעביר, את חסר הבית התימהוני שאיתו הוא מתיידד, את ראש החוג השחצן והבלתי נסבל, ואת שכנתו האינטלקטואלית הרוסייה הקשישה, שלאחר מותה של אידה הופכת לאשת סודו ולשותפה בחקירותיו. זה בהחלט נראה כמו סיפור עסיסי ומבטיח, כזה שאתה תמיד שמח לשמוע, מעצם היותך אחד מהאנשים האלה שאוהבים לשמוע דברים מעניינים. אתה מזדהה עם חוויית התלישות והזרות של רנסי, שמוצא יותר שפה משותפת עם עובדת משק הבית המכסיקנית שלו מאשר עם חברי סגל המחלקה באוניברסיטה. אתה מתרשם עמוקות כאשר הוא נזכר בימיו כמתנגד משטר בארגנטינה של החונטה, ומחייך בצער כשהוא מכריז ש"לא הייתי מוכן שיפחידו אותי, בתור ארגנטיני ידעתי מה זה להתעסק עם המשטרה" (עמ' 59). אתה מוצא את עצמך מרותק לסיפור על המחתרת הסודית שהורגת מדענים ומרצים באקדמיה, וכמו רנסי גם אתה תוהה האם יש למחתרת הזו קשר לאסון שפקד את אידה. אלא שככל שהערב מתקדם מתברר לך שכדרכם של אקדמאים מזדקנים, מה שרנסי באמת רוצה זה לא לספר סיפור אלא לדבר על עצמו ורק על עצמו, ומה שהוא מחפש זה קהל שבוי שיקשיב להגיגיו ויהנהן בצייתנות כלבית.

      אז אתה מהנהן בצייתנות כלבית ומעמיד פני מתעניין גם כשרנסי מתחיל לתאר בפרוטרוט את המחקר המייגע שלו על הסופר הבריטי יליד ארגנטינה וו. ה. הדסון, או נדרש לסוגיית הביטוי המיסטי בכתיבה של טולסטוי. הוא יורה ללא הרף מילים, משפטים וביטויים באנגלית, מבלי לתרגם אותם עבורך. שניכם הרי אנשים משכילים, ואתה בהכרח דובר את השפה, אחרת אין סיכוי שהיית מבקש לשוחח עם אדם בעל שיעור קומה כשלו. מדי פעם נזרק לחלל האוויר איזה צירוף מילים בצרפתית או גרמנית, כי חשוב לו להראות שהוא דובר לשונות רבות, שהוא איש העולם, שהוא שכב עם כמה וכמה נשים צעירות ממנו בהרבה (זה לא באמת קשור, אבל בכל מקרה חשוב לו לציין את זה. למען הדיוק ההיסטורי, כנראה, וגם כי לאחר ככלות הכול הוא עדיין מאצ'ו לטינו-אמריקני).

      ומתישהו אתה שם לב שלרנסי לא באמת איכפת אם אתה מקשיב לו או לא, ואפילו בהנהונים הצייתניים שלך לא נראה שהוא מבחין. או אז אתה מתחיל להתעסק בטלפון הנייד – בתחילה בהיחבא, מתחת לשולחן, אבל כעבור זמן מה אתה חושב לעצמך "בשביל מה לטרוח" ועובר לשסע פירות וירטואליים בגלוי. כפי שחשדת, רנסי לא שם לב. הוא עסוק מדי בתיאור האובססיה שהוא פיתח כלפי אידה, מבלי שהוא אומר כמעט דבר על המנוחה, לא כל שכן מסביר או מצדיק את אותה אובססיה. בשלב מסוים – זה קורה כשהוא עובר לדון באריכות במניפסט שמחתרת הטרור דרשה לפרסם בעיתונים המובילים של ארצות הברית – אתה מחליט לקפוץ, במחילה, לביקור קצר בנוחיות. כשאתה ניגש בחזרה אל השולחן רנסי עדיין יושב ומלהג. לא נראה שהוא הבחין בהיעדרותך.

      העסק נעשה קצת יותר עסיסי לקראת סוף הערב, עם סיפורו של מדען מבריק שנטש את החיים האקדמיים ועבר לחיות חיי התבודדות בבקתה עלובה ביערות של מונטנה. האוזניים שלך נדרכות כאשר רנסי מתאר את המפגש שלו עם אותו אדם חידתי, אלא שאז הוא מפסיק בפתאומיות, מעיף מבט בשעון ומזמין את החשבון. כשאתה מבקש לשמוע את פיתרון התעלומה הוא מפטיר כמה קלישאות על כך שבחיים אין שחור ולבן ושתחשוב מה שאתה רוצה, ומותיר אותך עם חצי מנת תאווה ביד. כשאתה מתחנן שלפחות יספר לך מה עלה בגורל הסטודנטים שלו הוא מסנן משפט מובן בקושי על זה שהם הסתדרו בחיים. ואז הוא יוצא ומשאיר אותך עם החשבון.

      החוויה כולה מזכירה לך שיעורים מסוימים מתקופת הלימודים באוניברסיטה, שבהם התעקשו המרצים להסביר נושאים מרתקים באמצעות מונחים תיאורטיים משמימים או דיונים פילוסופיים עקרים. חלק מהתלמידים בכיתה השתגעו על זה, בלעו בשקיקה את דברי המרצה, התרשמו עמוקות מהנטייה שלו לתבל ללא הרף את דבריו במילים לועזיות או במונחים מדעיים מפוצצים, והיו אף כאלה שהצליחו לעקוב אחר חוט המחשבה הפתלתל שלו. לחברים האלה אתה בהחלט תמליץ לשוחח עם רנסי, כלומר לקרוא את "הדרך של אידה", שבו הם ימצאו ספר חכם, מאתגר, מהורהר ופילוסופי כהוגן. בשביל אנשים אחרים, ולאו דווקא אלה שמגדירים את עצמם כ"עממיים", ההרגשה שהספר שהם קוראים מנסה בכוח להתנשא עליהם עלולה להיות לא כל כך נעימה.


      הדרך של אידה / ריקרדו פיגליה. חרגול ומודן. מספרדית: ליה נירגד. 215 עמודים.