פאר טסי - "תוציא תוציא"
"תוציא תוציא את מה שיש לך בלב, תוציא את כל מה שכואב", דורש ממני פאר טסי בפזמונו החדש - סינגל רביעי מתוך אלבום שלישי - ואני מקשיב, מפנים ופועל בהתאם. מה שיש לי בלב כרגע, תוך כדי האזנה לשירו הבינוני של טסי, זה המון ריקנות. לפני שנה ומשהו עוד הייתה בו סימפטיה לזמר עם הטוקסידו והגומות שניסח בעצמו את פרוטוקול המזרחיות התל אביבית ב"דרך השלום", אולם כעת לא נותר ממנה זכר קלוש.
גם השיר הזה, כמו שאר הסינגלים הלא ממש סוחפים שטסי הוציא מאז להיט הפריצה שלו, מאופיין בעיבוד מושקע וצבעוני של יעקב למאי, גם הוא נקי ומצוחצח לפחות כמו הדמות המשתקפת מתמונות הפרומו של טסי עצמו, וגם בו אין מספיק סחוג ועמבה. אמנם אפשר לאכול את זה בבטחה - זה מחליק בגרון בעדינות, כמו הקול הצלול של טסי - אבל, בדומה לטופו, אין לזה כל טעם וריח.
כשהלחן מוצלח, מרופד בהוקים קליטים ויושב על טקסט מעניין, התוצאה של הגישה הממוסחרת והמייבשת הזאת לפופ ים תיכוני עשויה להוביל את מי שבוחר בה הישר אל מרכז השיח הכללי - כפי שקרה לטסי ב"דרך השלום". כשהאלמנטים המוזיקליים בשיר מיישרים קו עם העיבוד הצפוי ועם המראה המלוקק של הזמר - כפי שקורה ב"תוציא תוציא" - מתקבל, כאמור, שעמומון חיוור וחסר בשר שככל הנראה לא היה מסוקר פה אילולא היה מבוצע בידי הכוכב המדובר.
הנה, הוצאתי את זה. מה ייקרה עכשיו? לפי מה שטסי טוען בשיר, "בסוף הכל יגיע מלמעלה" ושבכל מקרה חשוב שלא אשכח לעולם שאני רק בנאדם. בנוסף לזה, הוא מרגיע אותי בפזמון ואומר "גם אם נדמה לך שאני קצת מסתגר, בעולמי שקוע, אני נשבע שאם לא היית כאן לידי, הייתי מת, או נעלם כמו תעתוע". האמת היא שבדיוק חשבתי לזוז לכיוון הסינגל הבא, אבל אם זה המצב, אז בסדר, אשאר איתו עוד קצת - אם כי אני מתקשה להאמין שזה מה שימנע מטסי להיעלם לנו מהתודעה כמו תעתוע. למעשה, כבר עכשיו הוא די כלום.
(שני כוכבים)
עדן בן זקן - "אלבינה"
אין בנמצא די מלים כדי לתאר את חנה של הכוכבית הממזרית הזאת, שבלעדיה חתונה אינה חתונה וחינה אינה חינה. אמנם אין בו, בביצוע הצעיר, הבינוני והסביר שלה ל"אלבינה" של אישתאר (שידוע בפזמונו החוזר "יא חביבי יאללה") שום דבר שהאנושות לא יכולה להרשות לעצמה להחמיץ, אבל במקרה של עדן בן זקן מדובר בחלק מהעניין: הרגילות, הפשטות, האנושיות, הקרקעיות, היעדר הגלאם והניתוק מהפאסון הם אבני היסוד של המותג הנושא את שמה - או, במילים אחרות, ה"אקס פקטור" שלה.
בן זקן היא לא בוגרת הריאליטי הראשונה שממותגת כך, אבל היא כן הראשונה שמאמצת בחום את המיתוג הזה, שיושב כמו כפפת משי (לא אמיתי) על הכריזמה הייחודית שלה, החבר'המניות הים תיכונית, ועל קולה החמוד והמעט צרוד. אם נינט, לצורך העניין, לא הייתה כל כך מתעקשת להיות רצינית ומיוחדת אחרי שזכתה ב"כוכב נולד" אולי כבר מזמן הייתה לנו עדן בן זקן אחת. ואולי, יום אחד, היא אפילו הייתה מבצעת שיר חתונות עייף ומשומש בשם "אלבינה".
זה לא היה מפריע, אגב, לעדן בן זקן שלשמה נתכנסנו להמשיך להיות כוכבת בוערת כפי שהיא היום, בלי עוד אחת כמוה בסביבה. היא הרי ממותגת מראש כ"עוד אחת". במובנים רבים, אם וכאשר יתגלה שיש עוד אחת, או עוד כמה, כמוה, זה רק יחזק את מעמדה. בהתייחס למקרה שלפנינו, נראה שגם אין לה בעיה עם שירים שנשמעים כמו "עוד שיר". ובכל זאת, דבר אחד יש לה, ל"עוד אחת" הייחודית הזאת, שאין לשכמותה: הדבר ההוא, מלמעלה, שאין בנמצא די מלים כדי לתארו.
(שלושה כוכבים וחצי)
קובי פרץ - "נוסעים דרומה"
הניסיונות המתמשכים של הפופ הים תיכוני לפלס דרך אל הפלייליסט של גלגלצ עוברים השבוע לטקטיקה חדשה: את מקומם של אוהלי המחאה, מאיה בוסקילה ומירי רגב תופסים כעת שירים שעוסקים בנסיעות באוטו ומתאימים מאוד, לפחות על הנייר, להשמעה בתחנת רדיו שמיועדת לנהגים.
בראש המהפכה החדשה הזאת עומדים ליאור נרקיס (מהפכות זה הכי הוא), ששחרר לאחרונה שיר מזוויע בשם "6,000 מייל" וקובי פרץ, כפרות עליו, שמנחית עלינו עכשיו את "נוסעים דרומה" - אחד השירים היותר עילגים ופיסחים שהוציא מאז שנולד. נכון, רוב השירים של קובי פרץ כאלה, אבל עדיין, יש פה משהו די מיוחד, במובן של מפגר.
בנוסף לאוויליותו הפושעת של הטקסט ("נוסעים דרומה, מי הפראייר שלא בא / תראו איזו אימפריה, תהיה שם אחלה מסיבה") ולסתמיותו המקוממת של הלחן, פרץ אף מדרדר פה את הנוער בלי בושה וממליץ לו לשתות משקאות חריפים לפני נסיעות ארוכות לדרום ("פותחים בקבוק של אלכוהול, חבקי אותי ונשתגע"). הורים יקרים, שימו לב: האיש הזה יותר מסוכן מפורנו באינטרנט ואפילו מיובל המבולבל. תושבי הדרום, שימו לב: האיש הזה בדרך אליכם. היכנסו מיד למקלטים.
(מינוס טריליון כוכבים)
ארז לב ארי - "נחום וציונה"
למרות המאמץ הרב שמשקיע פה ארז לב ארי במתן ביטוי למזרח-תיכוניותו, לקח זמן עד שראש המדור (אני) החליט לאשר את חדירת השיר הזה למרחב האווירי שלו. קשה לומר שהתוצאה - פזמון לא רע, בית לא טוב - נשמעת כמו מה שהחבר'ה פה (אני) נוהגים לכנות "מוזיקה ים תיכונית". היא נשמעת, לכל היותר, כמו משהו שמשעתק שעתוק של אחת כזאת.
במילים אחרות, "נחום וציונה" היה בקלות יכול להיות שיר של אהוד בנאי, או, אפילו יותר בקלות, של ברי סחרוף. "לב שבור הוא לב שלם", הסביר סחרוף בשירו הנודע משנת 1998. לבו של ארז לב ארי ככל הנראה היה שבור בזמן שהלחין את "נחום וציונה", שכן השיר מזכיר מאוד את "לב שלם". אין כאן חשד להעתקה, חלילה, אבל כן, קל מאוד להיתקע עם "לב שלם" בראש אחרי האזנה לשיר של לב ארי.
אולי זה נובע בין השאר מהתחושה ש"נחום וציונה", להבדיל מהלב של סחרוף, הוא לא שיר מספיק שלם - כלומר, לא מספיק מגובש ומחובר לעצמו: לחן סחרופי פוגש טקסט כבד שעוסק בהלם קרב פוגש תיפוף רוקיסטי פוגש כינור ודרבוקה.
השיר, כפי שנכתב בהודעה לעיתונות, "מוקדש לכל הקורבנות השקופים של המלחמה, אלה שהפציעה לא ניכרת בגופם, אבל ניכרת עמוק בעיניים העייפות" - אבל הוא לא מספיק חזק, חד וממוקד כדי לגרום לכאב העמום הזה, המושתק, לחדור לעומק ראוי בלב. הוא עמוס מדי בכיוונים מוזיקליים שנתפרו זה לזה ביד לא עד כדי כך מיומנת - מה שמונע ממנו ליישר קו עם דופק הלב המואץ שמאפיין הלם קרב. מצד שני, אולי עדיף ככה, בלי להטריד ולהלחיץ. זה בטח לא מה שחסר לנו פה לאחרונה.
(שלושה כוכבים)