נשאת, חבר מטרור אחר
כולם מחפשים את נשאת מלחם, אבל יכול להיות שהוא פשוט מצא חברים חדשים אי שם בצפון תל אביב? הנה תרחיש מרגש לכל המשפחה של מה שכנראה באמת קרה לו:
לפעמים סיפורים כואבים הם פשוט מצחיקים. וזה לא נעים לצחוק. הבנאדם עבר טראומה. אבל למה, לעזאזל, הוא היה חייב לעבור אותה בכזו צורה מצחיקה? אני מודיעה לכולם מראש, שאם יום אחד אני אחליק על בננה ואפול לתוך עוגה ואז יתיישב עליי פיל ואמחץ למוות בצליל של פלוץ, אתם רשאים לצחוק על מותי המפגר כאוות נפשכם. זה אך אנושי.
לכן לא ממש ידענו איך להגיב לדיווח על איתם לחובר, כתב ערוץ 1, שיצא להדגים איך לא להידקר ופוף נדקר. עצוב מאוד ובטח כאב אבל אלוהים ישמור, זה נשמע כמו סצנה מסרט מצוייר או קומדיה אילמת. הגיבור יורה ברובה, לא יוצא כלום, הוא בודק את הקנה של הרובה לראות מה לא בסדר - בום! דווקא אז הרובה יורה. הגיבור מנסר חבל, פתאום מגלה שהחבל מחובר לכספת - בום הכספת נופלת עליו. הגיבור מבקש ממישהו להדגים איך חוד הסכין לא חודר את האפוד שהוא לובש - ובכן, בום. איך אפשר להישאר עם פרצוף רציני כשקוראים את הדיווח הזה?
אז איתם, אתה אדם אמיץ ועיתונאי חוקר אמיתי, אני מצדיעה לך. אבל אם אתה נדקר בצורה כזאת, אז מצטערת, אבל אתה הולך לקבל את ההמחזה הבאה (לאפקט מלא השמיעו ברקע נעימת פסנתר נמרצת של קולנוע אילם):
החגיגה נגמרת
זהו חברים, אני נפרדת. חסל סדר קומיקסי יום שישי מבדחים, מעתה רק שממה וצייה. אתם מוזמנים לטקבק "ברוך שפטרנו" או "אלוהים למה" לבחירתכם, מבטיחה לקרוא ולהתרג שגם מאלה וגם מאלה.
והנה, לסיום המדור, קבלו את המופע האחרון בהחלט. מופע הפרידה הסופית. המופע המצמרר של קץ כל הקיצין והסיום המוחלט הנצחי:
