איזה יופי, איך שהמיני-סדרה "גירושים מאוחרים" מעדכנת את עלילת ספרו של א. ב. יהושע מ-1982 אל ימינו אנו. הילד גדי, למשל, הפך ליהלי. האלגוריה הפוליטית של פוסט מהפך 77' התעדכנה לדיונים על יגאל עמיר. הסמארטפון נוכח בחיי כולם כשם שאמור להיות, וכך הלאה. מה חבל שהדבר המהותי ביותר בסדרה לא עודכן לימינו: כל פאקינג הווייתה. חלק ניכר משלושת פרקיה הוא שעמום משתרך, מייגע וארכאי כמו קולנוע ישראלי משנות ה-80.
סיפור המעשה מתרחש במספר הימים שלפני פסח. חמש שנים לאחר שעזב את הארץ מגיע יהודה קמינקא בן ה-63 (דורון תבורי) לישראל על מנת להתגרש מאשתו נעמי (רונה ליפז-מיכאל), המאושפזת בבית חולים לחולי נפש אחרי שדקרה אותו ככה סתם. בארצות הברית מחכה לו אישה חדשה הנושאת ברחמה את תינוקו, ויהודה רוצה לקבל את הגט במהירות ולשוב אל חייו החדשים. במקור הספרותי מתואר המקרה מנקודות מבטם של בני המשפחה ושאר מקורבים, במה שמהווה כר לעיסוק בנישואין, במשפחה, בהיסטוריה החוזרת על עצמה ובטירוף. מטבע הדברים ומקוצר היריעה, המיני-סדרה מסתפקת בעיקר בעלילה ובכמה מהמוטיבים המקוריים. ערך מוסף על הספר אין. להפך. היא סובלת מהיעדר קצב, עזוז, השראה ובאופן כללי מתנהלת כמו שריד מעולם ישן שטוב שנעלם.
הדוגמה המושלמת והמשקפת לכך מגיעה ממש במחציתו של הפרק הראשון. אנחנו רואים את בתו של יהודה, יעל קדמי (שרה אדלר), מגיעה אל בית הדין הרבני, נעמדת בשיחים ופשוט מביטה נכוחה. לנגד עיניה אישה זועמת מנסה לגרור את גיסה הסורר פנימה אל תוך הבניין, ולמשך חצי דקה יעל בוהה בהם. לאחר מכן עוברים לסצנה אחרת שבה הסב יהודה מנקה את צואת נכדתו התינוקת שהתפזרה לכל עבר, ואז נחתך בידו בניסיון לגזור את בגדה העיקש. כעבור יותר מדקה אנחנו חוזרים אל יעל כשהיא עדיין בוהה באישה ובגבר שעדיין רבים ומתווכחים. הטוב הזה נמשך עשרים שניות נוספות שאחריהן אנחנו חוזרים אל הסב ונכדו המתמודדים עם ניקוי התינוקת, ואז בחזרה אל יעל שסבה על עקביה.
אפשר רק לנחש שהדבר הזה אמור היה להיות עריכה צולבת שמקבילה בין שתי הסצנות, בין החרא שהתפזר לכל עבר והדמים שעולים בניסיון לנקות אותו לבין זוועות חיי הנישואין. אלא שאיפשהו במרחבים האימתניים של שלוש הדקות האלה, בקצב של הצב החיגר הזה, הפואנטה טרפה את נפשה. מתישהו - אולי בנקודה שבה הגבר והאישה הרבים עוצרים פתאום ומביטים ממרחק אל המצלמה, גורמים לנו לתהות אם אולי נגמרה הסצנה אבל אז ממשיכים פתאום שוב - הפשט הפך בלתי נסבל עד שהמשמעויות הפסיקו להוות שיקול. איפה העריכה לעזאזל? איפה הבימוי? וכמו כדי לזקק ולהעצים את הלעג לרש בכל הפארסה הזאת, כולה מתרחשת כשברקע מתנגנת "November" של מקס ריכטר, יצירה שהמלחין משתמש בה תכופות גם כחלק מפסקול "הנותרים" - אחת הסדרות המוקפדות, האסתטיות והמרהיבות כיום בטלוויזיה. כל מה ש"גירושים מאוחרים" איננה.
לא הכל בסדרה נורא עד כדי כך, אבל הרצף הזה מעיד היטב על הכלל: מה שיכול להימרח, אכן יימרח. הפרקים נפתחים באותה סצנה כי בכל פעם מוסיפים לה משהו, אבל עדיין בלי סיבה וצורך להראות אותה במלואה כשם שבכל זאת קורה (ועוד בנוסף לתקציר הפרקים הקודמים). בפרק הראשון מוקדשים רגעים ארוכים למכוניות בכבישים. לא כי אנחנו שומעים שיחה המתנהלת ברכב, אלא פשוט כי הדמויות נוסעות. הלכות גט משונות מבוצעות באיטיות מייסרת. ליל הסדר מקנה תחושה של התרחשות בזמן אמת עם אותה מנת סבל כמו בליל סדר אמיתי.
אבל אפילו מעבר לכך, יש לסדרה כל כך הרבה חריקות ותפרים פרומים שלא באמת מאפשרים להאמין לה. גבר מצוות ההפקה משתקף על חלון המכונית בשוט שחותם את הפרק הראשון (ואף חוזר בתקציר הפותח את הפרק השני). המוני עוברי אורח ברחוב הירושלמי בוהים במצלמות, כלומר בנו הצופים, במבטי וחיוכי "תראו תראו הם מצלמים". אותם גבר ואישה שעצרו לרגע בסצנה המפורטת למעלה ואז המשיכו כאילו כלום. התינוקת רקפת מתפקעת מצחוק על פי הסאונד שאנחנו שומעים, למרות שהפרצוף שלה כלל לא תואם להתעקשות הזו אלא להפך. אפילו לא ניסו להסתיר אותה. ובכלל, איזה מין שם זה רקפת לתינוקת בת ימינו? למה לרענן את השם של גדי ליהלי אבל להשאיר את שמה?
הדברים האלה מקנים תחושה של משהו שנעשה כלאחר יד, שנדרשה עליו עוד עבודה רבה בכל שלב של ההפקה, החל בתסריט וכלה בחדר העריכה. בכך הפך אחד הספרים המשמעותיים של א. ב. יהושע למיני-סדרה מפרכת שמעליבה את המקור ואת הצופים. מצער שאחרי שתי הסדרות המוצלחות במיוחד שאיכלסו את משבצת הדרמה הזו של הערוץ הראשון - "איפה אתה חי" המלבבת ו"התסריטאי" המופתית - מגיעה "גירושים מאוחרים" וחוזרת צעדים רבים אחורה.