"קרול" הוא מסוג הלהיטים הקולנועיים שכבר בהקרנת הבכורה שלהם, היה ברור כי פניהם מועדות לגדולות. אמנם התסריט מבוסס על רומן של פטרישיה הייסמית מ-1952 ומתרחש באותה שנה, ובכל זאת אין אופנתי מן התבשיל שרקח כאן הבמאי טוד היינס. קודם כל, כיוון שהעלילה עוסקת באחת הסוגיות הכי חמות בחברה האמריקאית בכלל ובהוליווד בפרט: אהבה חד-מינית, במקרה זה בין זבנית צעירה ופשוטת עם (רוני מארה) ואחת מן הלקוחות העשירות שלה (קייט בלאנשט). נוסף לכך, ההוצאה לפועל של הסיפור שואבת את השראתה החזותית מויוויאן מאייר ומאדוארד הופר, צלמת וצייר שכיום יש להם עדנה יותר מתמיד. אם לא די בזאת, הרי שהסרט נכנס היישר לתוך הוואקום של "מד מן" הכה פופולרית, וכמוה נהנה להציג באופן אסתטי להפליא דמויות המעשנות סיגריות בשדרות מדיסון תוך שהן דנות בפוליטיקת המגדר והמעמדות של הפיפטיז.
רק יאה, אם כך, כי הפרמיירה של "קרול" בפסטיבל קאן לפני תשעה חודשים התקיימה ממש בסמוך לשידור הפרק האחרון של "מד מן": היו אלה חילופי משמרת סמליים בין הסדרה החביבה על הממסד והמבקרים שבדיוק יצאה לגמלאות, והסרט שהסתער על המשבצת שפינתה. כצפוי, ההסתערות עוברת עד כה בהצלחה: בריביירה, חבר השופטים העניק לו את פרס השחקנית הודות לתצוגה של רוני מארה, ומאז המומנטום שלו רק מתגבר איגודי המבקרים ברחבי העולם הגדירו אותו כאחד מסרטי השנה לכל הפחות, ולעתים גם לטוב שבהם, ויש לו גם נוכחות מרשימה בטקס גלובוס הזהב, שייערך הלילה (בין ראשון לשני שעון ישראל). בקרוב, ככל הנראה, גם יתווספו לכך שלל מועמדויות לאוסקר ואולי גם כמה פסלונים, ובינתיים הוא עלה לאקרנים בארץ ביום חמישי האחרון כשמודבקת עליו תווית "זהירות! יצירת מופת חשובה", בהכשר קהילת הקולנוע הבינלאומית.
כיוון שיש בו משהו מעושה ומחושב להפליא, הוא הרוויח את התארים וההגדרות ביושר, וכל זה מעודד כלפיו יחס ציניקני וגם מחמיר. אך גם אם בוחנים את הסרט לפי קנה מידה קשוח, חייבים להודות כי יש בו איכויות רבות. קודם כל, היינס והצלם שלו, אד לחמן, מגישים כאן את היצירות הקולנועיות הכי מרהיבות עין שנראו מזה שנים, והם לא סתם מחקים צילומים וציורים משנות החמישים, אלא בוראים שפה וסגנון שיש להם גם קיום משל עצמם. חשוב מכך, הצורה כאן אינה רק לשם רהב, אלא גם כדי לשרת את התוכן: השניים מציגים שוב ושוב מבטים והשתקפויות לא רק כי זה נעים לעין, אלא מפני שהדבר מסמל את התפתחותה של הזבנית הרכה בימים, הלומדת כיצד להביט בעולם מנקודת מבטה ולא לפי תכתיבים חברתיים, ולקחת את גורלה בידיה.
גם התסריט של פיליס נאגי מצליח להעביר את הרעיון, ועושה זאת באמצעות מבנה מתוחכם, המשחק בחוכמה עם הציפיות של הצופים. מי שראה מלודרמה תקופתית או שניים מימיו יחשוב אולי כי הוא יודע לאן הולך "קרול", והסרט נהנה לתת לו את התחושה שאכן כך יהיה, אבל בסופו של דבר העבודה התסריטאית כאן הרבה יותר מורכבת מכפי שנראה.
מעלה נוספת של הסרט כבר טומנת בחובה חלק מן הבעייתיות שלו. מדובר בצלילים שכתב לו קרטר בורוול, שותפם הקבוע של האחים כהן. זו המוזיקה המקורית הכי טובה שנשמעה השנה בהוליווד: קלאסיקה מיידית ומרגשת, ועליה עצמה אין דבר רע לומר. הבעיה, ש"קרול" אינו מסוגל להסתדר בלעדיה. ברגע שנפסקת המנגינה, נעלם גם הרגש, וזה סימן לא טוב לדרמה כשהיא לא מצליחה להסעיר בלי מניפולציה מוזיקלית.
לכאורה, זה לא אמור היה להיות כך. הרי יש ל"קרול" כל מה שדרמה יכולה לחלום עליה. הקונפליקט פה עצום: כגודל האהבה בין הגיבורות ובעיקר כגודל המכשולים שניצבים ביניהן, שכן כפי שהתסריט דווקא מיטיב להבהיר ולהזכיר, אנשים באותה תקופה עמדו בפני שלל סנקציות חברתיות וממסדיות אם העזו לקיים בגלוי קשר חד-מיני. אבל למרות כל המטען, התוצאה מתקשה לרגש. תחת זאת, היא מצטברת למשהו שמזכיר הצגת רפרטואר בתיאטרון יוקרתי: כזו שמגיעים אליה בני המעמד הגבוה בלבד, לבושים במיטב מחלצותיהם לאחר שרכשו כרטיסים בהון רב, ואז צופים בשחקנים מבצעים בממלכתיות את שורותיהם הרהוטות, מוחאים להם כפיים וחוזרים הביתה מרוצים מן החוויה המכובדת והמהוגנת.
לתחושה זו תורמת התצוגה של קייט בלאנשט, המגלמת את הדמות שבשמה נקרא הסרט. במלאכתה כאן יש משהו אריסטוקרטי ומלאכותי, אפילו פטרוני, כאילו שהיא שוב מגלמת את המלכה אליזבת הראשונה, ולא אמריקאית משנות החמישים. העבודה של רוני מארה אמינה יותר, אבל גם דמותה מכשילה מעט את "קרול", שכן הוא לוקח לעצמו כמות מופרזת מן ההססנות שלה. כל זה היה מתאזן אם היו בו דמויות משנה מעניינות יותר, או איזושהי אירוניה והומור עצמי, אבל אין לו את אלה, ולכן הוא בסיכומו של דבר סך התכונות של שתי הגיבורות: לפרקים נפוח מדי, לעתים מנומס מדי.
ישנה גם בעייתיות מסוימת בדרך בה מציג בפנינו הסרט את האופי של הגיבורות. הן נפגשות לארוחת ערב, ומיד ברור לנו מהילכות השולחן של שתיהן שאחת היא אשת העולם הגדול והאחרת לא. זו משיכת מכחול קצת גסה, וגם בהמשך הכל עובר פה באופן קצת פשוט מדי. למשל, האופן בו מתנהלים הגברים בחייה של הזבנית המשתחררת מכבליה לא כמו דמויות אמיתיות, אלא כפיונים שנועדו להמחיש לנו איך הכל משעמם בעולמה אם קרול לא נמצאת בו. דבר דומה אפשר להגיד על איך ש"קרול" טורח למקם את העלילה בשנת 1952 ובעיצומה של עונת הכריסמס. הכל כאן קל ונוח, כמו כפפה ליד, כמו הטבעיות חסרת המאמץ בה שוב נכנסת בלאנשט לנעלי האצילה קרת הרוח. לקח לפרויקט הזה שישה עשורים להגיע לאקרנים, כך שברור כי הוא נולד בזיעה ומאמץ ואינו מובן מאליו, אבל הדבר לא ניכר על המסך, אלא להפך.
אך למרות המגרעות הללו ואף שכידוע אנו חיים בתקופה סופר-ביקורתית, "קרול" צלח את תשעת החודשים שעברו מאז בכורתו המוצלחת בלי שאף מילה רעה נדבקה בו, וגם זה מעיד לרעתו. הוא מזכיר את הפוליטיקאים הסימפטיים האלה, שישתבצו לצמרת בתום הבחירות הפנימיות במפלגתם, אבל לעולם לא ייבחרו לראשות הממשלה. כמוהם, גם הוא מאותם סרטים שבמקרה הטוב אוהבים אותם ובמקרה הרע אדישים להם. "כחול הוא הצבע החם ביותר" הציג עלילה דומה לפני שנתיים, אך עשה זאת בצורה שהטריפה אנשים לכאן או לשם. במקרה דנן, לא מתעוררות אמוציות דומות והכל זורם על מי מנוחות, ואיך סרט שמתיימר לעסוק בערעור הסדר החברתי יכול להרשות לעצמו להיות כה נוח לבריות וחביב עליהן?
אז נכון, חייבים להעריך את "קרול" על כמה דברים: הוא מציב נשים בחזית ובאמת ובתמים עוסק באהבה חד-מינית, וזאת בניגוד לסרטים הוליוודיים עכשוויים רבים, שהתיימרו לכך רק כדי לכסות את הגרעין החתרני מאחורי עוד רצף של גברים סטרייטים לבנים. גם סצנת המין ראויה להערכה: הן בגלל שעצם קיומה לא מובן מאליו בעולם הקולנוע האמריקאי העכשווי, בטח לא בצורה כה מפורטת וגרפית; והן בגלל שלמרות הגרפיות והפרטנות הזו, היא משכילה להיות ארוטית ולא פורנוגרפית. אבל מכאן ועד להצהיר שהוא "חשוב", הדרך ארוכה, כי אם "קרול" הוא באמת גם טקסט פוליטי, איפה החוצפה והעוקץ שאמורים להיות ליצירות מסוג זה? כדי שסרט באמת יעיר את הקהל ואולי גם ישנה את דרך הסתכלותם על דברים, הוא צריך קודם כל לטלטל אותם ולבעוט בהם, וזה לבטח לא קורה פה.
כל זה לא בא לבטל את ערכו של "קרול". צפיתי בו שלוש פעמים על מסך גדול, ובכל פעם, אותן איכויות שקיימות בו היממו אותי לפרקים. עם זאת, בכל אחת מן הפעמים, נותר הסרט בסופו של דבר מעט מייגע, מינורי ובעיקר מרוחק. התחושה היא כי אנו חוזים בתיאטרון בובות, ולא באנשים. הכל כאן אלגנטי מדי, מושלם מדי. חסרים קצת סדקים במבנה המלוטש הזה, שסערת הרגשות תוכל להיכנס דרכם, ועמה גם אור שמש אמיתי ומלנכוליה אפלולית. הבמאי טוד היינס בנה כאן חנות מחרסינה והקפיד לשמור שאף פילון או פילה לא ייכנסו, אבל אי אפשר לשבור לבבות כשאתה בעצמך כל כך נזהר שדבר לא יישבר.