האיש שקנה את העולם: ההשפעה התרבותית של דיוויד בואי תחיה לנצח

בשנת 1971 נכנס מנהלו החדש של דיוויד בואי, טוני דה-פריז, אל משרדי חברת התקליטים RCA בניו-יורק לפגישה עם ראשי החברה, שכוכבם הגדול ביותר עד אז היה אלביס פרסלי. "אין לכם כוכב מאז שנות החמישים", אמר להם דה-פריז, שהשתמש במשפט מפורסם של מנהלו האגדי של אלביס, קולונל טום פרקר, "אך שנות השבעים יהיו שלכם כיוון שדיוויד בואי עומד לשלוט בהן כפי שהביטלס שלטו בשנות השישים".

למרות שחצנותו, דה-פריז צדק במעט. גם אם לא שלט על כל שנות השבעים, יותר מכל אמן אחר ביטא בואי את המעבר משנות השישים האופטימיות לשנות השבעים ההדוניסטיות וההרסניות (בשירו "All the Young Dudes" הוא שר "My brother's at home with his Beatles and his Stones…What a drag"). ולפחות במחצית הראשונה של העשור היה הדמות הדומיננטית בתעשיית המוזיקה בבריטניה.

שנה לאחר מכן, ביולי 1972, הופיע בואי בתוכנית "Top of The Pops" ב-BBC. המחוות הבי-סקסואליות שהביע כלפי הגיטריסט שלו מיק רונסון במהלך השיר "Moonage Daydream", שיערו בצבע גזר ועיניו הצבעוניות הותירו 15 מליון צופים המומים. הצעירים שביניהם ניסו לעכל את המחוות המיניות, הוריהם נתקפו חרדה. כך הפך בואי למוזיקאי הראשון שאותו יש לראות ולא רק לשמוע.

שנות הזהב של בואי השתרעו על פני עשור שלם: מנובמבר 1970, כאשר הוציא את אלבומו השלם הראשון "The Man Who Sold The World", ועד ספטמבר 1980 כאשר הוציא את "Scary Monsters", שנחשב לאלבום הגדול האחרון שלו. בואי, האמן בן אלף הפרצופים, נחשב לאמן הרוק בעל מגוון הזהויות הגדול ביותר. בעשור הזה בואי הוציא לאור מספר אלבומים שבהם לבש והסיר בקצב מהיר מספר רב של דמויות. הן העסיקו את מעריציו ומבקרי המוזיקה, שתהו לגבי זהותו המינית, האישית ויחסיו המסובכים עם התהילה לה זכה.

פנטזיית המדע הדמיוני הגלאמית שלו, "The Rise and Fall of Ziggy Stardust and the Spiders from Mars" מ-1972, יצרה גל היסטריה בקרב מעריצים שהזכיר את ימי הביטלמניה. האלבום פרץ את הדרך לאמביוולנטיות המינית, לאנרגיות בעלות הסקס-אפיל ההרסני, השחור הגותי שאפיין את מהפיכת הפאנק מספר שנים אחרי כן. בעקבות "זיגי סטארדסט" החל בואי לחקור את עולם הניגודים שאפיין את עולם המפורסמים ("Aladdin Sane" מ-1973) ואת העולם העתידני והאפל שיצר ג'ורג' אורוול בספרו "1984" ("Diamond Dogs" מ-1974). הוא המציא עצמו כזמר נשמה שחור כחול עיניים ("Young Americans" מ-1975), אמן אלקטרוניקה ניסיוני ("Station to Station" מ-1976) ולבסוף זמר רוק אמנותי דקדנטי ("Low" ו-"Heroes", שניהם מ-1977). בין לבין הופיע בואי כחייזר בסרט האדם שהגיע לכדור הארץ ("האיש שנפל מכוכב אחר"), הציג עצמו כמשיח פאשיסטי כשהגיע ברכבת מיוחדת לתחנת פדינגטון בלונדון מצדיע במועל יד. אלבומו הנחשב האחרון, "Scary Monsters And Super Creeps מ-1980, מסכם לא רק את העשור החשוב והיצירתי ביותר של בואי, אלא אף את שפע הדמויות והסגנונות שיצר.

למרות העובדה שמאז 1980 לא עלה בידי בואי לשחזר את הישגיו בשנות ה-70, ומעט יש לומר על יצירתו האמנותית בעשורים האחרונים, כולל אלבומו האחרון שיצא ממש לפני מותו, הוא נשאר דמות מפתח בעולם הפופ. לא זאת בלבד שעיצב עשור שלם בבריטניה השוקעת השרויה על פתחה של תקופת תאצ'ר, אלא טביעת אצבעו על עשרות דמויות וסגנונות מוזיקליים ניכרת מאז ועד היום; החל מ-U2 ועד ארקייד פייר, מג'וי דוויז'ן ועד ליידי גאגא, כולם הושפעו ממנו עמוקות.

בואי עצמו ידע "לשאול" מאחרים ללא הכרת תודה פומבית ולעצב את ההשפעות עליו לכדי יצירה עצמאית. עוד בצעירותו הושפע עמוקות מהרקדן והאמן לינדסי קמפ ומן הדמויות התמוהות שיצר סיד בארט בשירים הראשונים של פינק פלויד. בהמשך היה זה הרוקר איגי פופ שבנה את סגנון הופעתו המוקדם של בואי, וזה בתורו היה אחראי בשנות השמונים לתחייתו של איגי. יחד עם בארט, קמפ ופופ היו אלו אנדי וורהול ולו ריד, שסגנונם העירוני האפל היה בעל השפעה על האלבומים "The Man Who Sold the World" מ-1970 ו- "Hunky Dory" מ-1971. האנדרוגינית היפהפיה הבריטית דניאלה פארמר, שהיתה אחראית על לבושו ותספורתו של בואי במופע "זיגי סטארדסט", ו-וינס טיילור, כוכב רוק משנות החמישים שנעלם מסצינת הרוק לאחר מספר שנים - שניהם השפיעו עמוקות על הקונספט של האלבום "זיגי סטארדסט".

במחצית השנייה של שנות ה-70 עבר בואי תהליך שינוי אישי הרסני אך גם מרתק. הוא היה מכור לסמים קשים, האמין בדתות אזוטריות-פאגניות שהשפיעו על אורח חייו והתבטא בסגנון המזכיר את הפאשיזם. אלו גם סמנו את תחילת הידרדרותו המוזיקלית החל מאלבום הדיסקו "Let's Dance" מ-1983 והסרט "בודהה בפרברים" ב-1986.

לקראת העשור השישי בחייו המציא עצמו בואי מחדש, הפעם כאיש משפחה. רבים זוכרים אותו כמוזיקאי הרוק הראשון שהצהיר על נטיותיו המיניות. אולם למרות שהנטייה ההומוסקסואלית היתה חלק מסגנון חייו, היא אף היתה חלק מן הניסיון של אשתו אנג'י למכור את בעלה כאדם בעל אישיות חמקמקה. עבור בואי הפוזה היתה פעמים רבות גם המהות. כמו אנדי וורהול, המנטור של בואי, הוא נטה להתעניין ולאמץ חיצונית סמלים ודפוסי חיים שונים (כישוף, פאשיזם, טרנסקסואליות) אך מעולם לא התעניין בהם באמת ונראה, שוב כוורהול, כי כלל לא הבין על מה הוא מדבר כאשר הציג את דעותיו. "פנה לשמאל, פנה לימין" הוא שר ב-"Fashion" וסירב להתחייב לאף אמונה שנקשרה לפוזות שהציג.

עטיפות תקליטיו בשנות ה-70 סיפרו טוב יותר משיריו את השינויים החצוניים שעבר. אמן דראג ב-"The Man Who Sold the World", הסרבל הפסיכדלי ב-"Ziggy Stardust", האיפור הזוהר בעל מוטיבים מיניים ב-"Aladdin Sane", הדוכס הרזה הדקיק בנוסח גיבור סרטים וויימארי ב"Station to Station", ובהמשך גם חייזר מכוכב אחר, בובה, ליצן בסגנון לינדזי קמפ ולבקן זוהר הטרוסקסואל. בשיריו, כבדמויות שיצר על עטיפות תקליטיו ובהופעותיו, לא ברור אם היה מניפולטור או גאון מלידה עם חולשות מסוימות באישיותו, והאם האמין במסרים ששם בפיהם - כולל ציטוטים מניטשה, מרקס, ג'ורג' אורוול וחנה ארנדט - או שמא רק בפוזה ובסגנון שהציגו? נראה כי בואי לא האמין בעצמו, וכאשר המסתורין והזיוף בדמויות שיצר החלו להיחשף (בין היתר על ידי בואי עצמו באלבום "Scary Monsters And Super Creeps"), במהלך שנות השמונים הוא החל לסגת ממרכז הבמה.

אנו נזכור אותו כפרפר היפהפה שהגיח מן הגולם בתחילת שנות השבעים וכמי שגילם בגופו, שיריו, בגדיו והדמויות שהמציא את הפחדים והייאוש העמוקים של אותן שנים, כפי שהביטלס בשיריהם ובאישיותם גלמו את השמחה, האושר והאופטמיות של שנות השישים.

פרופ' עודד היילברונר, לימודי תרבות, מכללת שנקר. עורך הספר "דיוויד בואי: האיש שנפל מכוכב אחר" בהוצאת רסלינג וכותב "אנגליה חולמת: הביטלס, אנגליה ושנות השישים" בהוצאת כרמל.