פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      יפה מבחוץ, מבולבל מבפנים: "הנערה הדנית" מקטין את הסיפור הגדול שבמרכזו

      הדרמה התקופתית על הטרנסג'נדר הראשון בהיסטוריה, מאופיינת באסתטיקה מושלמת מרמת הצילום ועד הכוכבים הראשיים שבה. מתחת לכל היופי הזה מתחבאים תסריט בעייתי ומלא חורים וגם כוכבת גדולה אחת שמצילה את הסרט מכישלון

      יפה מבחוץ, מבולבל מבפנים: "הנערה הדנית" מקטין את הסיפור הגדול שבמרכזו

      התופעה של סרטי אוסקר שנתפרים בדיוק למידותיהם של מצביעי האקדמיה הולכת ומתחדדת בשנים האחרונות. אם בעבר טקס האוסקר היווה בעיקר חותמת איכות למצוינות קולנועית, היום משמעותו לתעשייה היא כלכלית הרבה יותר. בתוך ים הכותרים שמתחרים זה בזה בתקופה העמוסה הזו, המשמעות של מועמדות (בוודאי זכייה) באוסקר יכולה להקל משמעותית את הבחירה על הקהל המתלבט. וכך מתחדדות להן ההגדרות של הנוסחה: שחקנים אהודי אקדמיה (עדיפות גדולה לשינויים פיזיים בולטים שנעשו לצורך התפקיד), סיפור מרגש וסוחף (עדיפות לדרמות תקופתיות) על מסע אנושי לשינוי, צילום אמנותי, תאריך הפצה קרוב ככל האפשר לטקס כדי שהסרט יישאר חזק בזיכרון ועוד. כבר מהרגע שבו עלה לתודעה נראה "הנערה הדנית" כמו המוצר המושלם עבור הטקס הזה, כזה שמסמן וי על כל הקריטריונים הנדרשים. אולי זאת הסיבה שבסופו של דבר הוא מרגיש הרבה יותר כמו אריזה מרהיבה מאשר מתנה בלתי נשכחת לכריסמס.

      "הנערה הדנית" מבוסס על יומנה האישי וזכרונותיה של לילי אלבה, שנארזו לספר בעל אותו השם מאת דיוויד אברסהוף שיצא בשנת 2000. אלבה היא למעשה איינר וגנר (אדי רדמיין), צייר נופים מצליח בדנמרק של שנות העשרים, שחי בזוגיות מופלאה עם אשתו, ציירת הפורטרטים גרדה וגנר (אליסיה ויקנדר). השניים שמנהלים זוגיות מופלאה משתעשעים ברעיון שאיינר ישמש כמודל נשי עבור ציוריה של גרדה, כשהוא עוטה על עצמו בגדי נשים. הם אפילו מעניקים לו את שם החיבה, לילי. אלא שהתהליך הזה מביא לשיאן את התחושות שליוו את וגנר לאורך חייו, הידיעה שבתוך הגוף הגברי מסתתרת דמות נשית שמחכה לפרוץ. לאט לאט מתחילה לילי להתחזק ולהעלים את איינר, בתחילה כדמות ובהמשך בהחלטה המהפכנית להשלים את התהליך בניתוח ראשון מסוגו לשינוי מין. גרדה מלווה מהצד את התהליך שייקח ממנה את אהבת חייה לטובת הגשמת חלומו.

      אדי רדמיין בסרט "הנערה הדנית", 2015 (יח"צ)
      הטרגדיה הכי אתסטית שיש. מתוך "הנערה הדנית" (צילום: יח"צ)

      הבמאי הבריטי טום הופר ("נאום המלך", "עלובי החיים") הפך את הדרמות התקופתיות על דמויות בתהליך שינוי למומחיות. מהמלך ג'ורג' ה-6, דרך פאנטין ועד לילי אלבה, סרטיו עוטפים את גיבוריו המיוסרים במעטפת אמנותית מרהיבה. כשלצדו הצלם הקבוע דני כהן, בונים השניים את "הנערה הדנית" כמו ציור מרהיב בתערוכה יוקרתית. דירת הסטודיו של השניים, הרחובות הציוריים של העיירה בה היא ממוקמת, חדר התלבושות הצבעוני בתוך התיאטרון המקומי הקטן שהפך למקום האהוב על איינר, ויותר מכל הנשפים המפוארים שבהם מבלים השניים עם הקולגות מתחום האמנות - כל סצנה ב"נערה הדנית" צבועה במכחול של מאסטרו. הבעיה מתחילה כשהגישה הזאת נוזלת לה לאיטה אל הדמויות עצמן.

      אופן הצגת דמותו של וגנר, באופן אירוני לגבר שמגלם אישה, מסתכם כמעט לחלוטין בהסתפקות ביופיו החיצוני. אחרי שבשנה שעברה היתה זו פליסיטי ג'ונס המקסימה והמוכשרת, שהעניקה נפח לתפקידו כסטיבן הוקינג ב"התיאוריה של הכל" (ובמקרים לא מעטים אף התעלתה עליו ביכולות המשחק שלה), הפעם תהליך הפסיביות בו מציגים הבמאים השונים את רדמיין מתחזק עוד יותר. על אף שבתפקיד הנוכחי הוא לא מרותק לכיסא, המסע שעובר עליו בדרך המייסרת לפרוץ את המעטפת של גופו, מזוקק כמעט אך ורק לחיוכים מבוישים והבעות בלבול. בעוד שהדברים האלה בהחלט משקפים חלק ממה שעובר על אדם בתהליך כה דרמטי, כאן הם הופכים לחזות הכל. רדמיין מרותק כמעט תמיד לחדרים קטנים, המצלמה מתמקדת במראהו, בשיערו, העיסוק שלו עצמו בגופו הוא פונקציה של יופי ("אני יפה מספיק?") הרבה יותר מאשר של מהות. התוצאה של כל אלה היא שהתהליך עצמו נראה ציורי, אסתטי מדי ומקהה את הרגש.

      הנערה הדנית (יח"צ)
      אי אפשר להוריד ממנה את העיניים. אליסיה ויקנדר (צילום: יח"צ)

      אל הוואקום הזה של רדמיין והמיקוד האסתטי מאוד של "הנערה הדנית", פורצת בסערה אליסיה ויקנדר. השחקנית השבדית נכנסה השנה לראשונה לחיינו ב"אקס מכינה" הנהדר של אלכס גרלנד, חמושה בנוכחות הנדירה של שחקניות גדולות באמת. כמו במקרה של אווה, האנדרואידית הרגישה והחכמה ב"אקס מכינה", ויקנדר הופכת את גרדה וגנר לפוקוס של כל סצנה. מצד אחד היא מתפקדת כדמות הגברית בבית (כולל תפקיד המפרנסת) ומנגד נאבקת על מקומה בעולם האמנות הגברי שמסתכל עליה מלמעלה. במערכת היחסים עם איינר היא ענוגה וקשוחה במקביל, רוצה בקרבתו אבל גם חסונה כדי לא להתפרק בתהליך שעובר עליו ומרחיק אותו ממנה. למעשה, כל תהליך המהפך של איינר ללילי מוצג מנקודת מבטה של גרדה ואלו התחושות שלה שמעניקות רגש ומגע אנושי לסרט שמרגיש קריר מדי. שם, ברגעים שבהם אישה מרשימה מביטה בגאווה ובעצב נורא על אהובה שהולך ונעלם לנגד עיניה, הופך "הנערה הדנית" לסרט הגדול שהוא מתיימר להיות. קשה להשתחרר מהתחושה שאם הפוקוס היה מוקדש לגרדה ולא לאיינר, הוא אכן היה כזה באמת.

      חלק לא מבוטל מחוסר האחידות הזו של הסרט טמון בתסריט של לוסינדה קוקסון. ציר הזמן של "הנערה הדנית" לא מובן וקופץ ללא כל היגיון בין זמנים ועלילות. דמויות כמו אולה (אמבר הרד), חברתה הבלרינה של גרדה; הנריק (בן ווישו), שמנהל עם לילי רומן סודי או האנס (מתיאס שונארטס), חבר ילדות של איינר, שמתאהב בגרדה ומנסה לפתותה - כולן נכנסות ויוצאות מהעלילה ללא כל קונטקסט או הסבר. חלקן אף מאוזכרות בשיחות בין שתי דמויות אחרות כבדרך אגב. תהליכים מורכבים ומשמעותיים מוצגים בו בקיצור תמוה מאוד. המעבר בין השלב שבו איינר וגרדה אוהבים ומנהלים יחסים הטרוסקסואלים לבין זה שבו לילי הופכת לדמות מובחנת מתרחש כמעט בבבת אחת. גם ההליך הרפואי הסבוך של לילי מוצג בקיצור ובשטחיות גדולה. כל זאת כאשר במקביל חוזר הסרט על מעגליות אינסופית: גרדה חוזרת הביתה, מתעמתת עם איינר ועוד עימות ועוד אחד, ואז לילי מתעמתת עם גרדה ושוב עימות ושוב. בכל הסצנות הללו הלוקיישן (דירת הסטודיו או מכון הטיפולים בדרזדן) הוא אותו לוקיישן, כמו גם ההעמדה החוזרת ובה לילי (או איינר) שוכבת דכאונית או כואבת בעוד גרדה מנסה להפיק היגיון ממה שעובר עליה. התסריט של קוקסון נמצא תמיד במרדף אחרי הסיפור הגדול שבמרכזו, ואיכשהו מצליח לפספס אותו בהרבה מקרים.

      "הנערה הדנית" הוא סרט יפה מאוד מהבחינה האסתטית, אבל קר מדי ומבולבל מדי בהקשר לסיפור הגדול שבמרכזו. אילולא הנוכחות המהפנטת של ויקנדר ניתן היה לטעון אפילו שמדובר בסרט מעט מאכזב. ובכל זאת, עצם העיסוק בשינוי מין בסרט מיינסטרים מצדיק כשלעצמו את הצפייה בו. ויש גם בונוס: בעוד כמה שנים תוכלו לספר שגם אתם חזיתם בכוכבת גדולה שעושה את צעדיה הראשונים בדרכה לצמרת.