טעון קיפוח 70: אייל גולן ממשיך להוכיח כמה הוא מעל כל היתר

עם כל הכבוד לקולו המרגש והמיוחד במינו של דניאל סלומון, שממש לא נשמע כמו חיקוי דלוח של ארז הלוי, לנסות להשוות בין איכותו הכללית לזו של בעז שרעבי זה כמו לנסות להשוות בין קולה המופלא של שושנה דמארי, תנצב"ה, לזה של סתם בחורה חמודה שאוהבת לשיר. נאמר, לצורך העניין, דנה עדיני.

לזכותו של סלומון אפשר להגיד שקולו הגבוה והשטוח בכל זאת מחזיק את הבית, אבל את הפזמון, באופן צפוי ומובן לחלוטין, הוא מתקשה להבעיר. פזמונים עצומים מהסוג הזה, שבעז שרעבי מתמחה בהלחנתם, לא נועדו מלכתחילה לזמרים נוגים, אינטימיים ועדינים עם שירי אהבה שמלווים פרסומות. הם דורשים אש אמיתית בלב, נשמה ענקית בגוף וקול עוצמתי ומהדהד.

כששרעבי הלחין את הטקסט הזה של אהוד מנור, אי שם באמצע שנות השמונים, הוא כיוון אותו לאדם אחד בלבד - בעז שרעבי. דניאל סלומון הוא לא בעז שרעבי. קולו נופל, ברמתו הכללית, אפילו מגרעפס של שרעבי.

בצד השני של הדואט אמור להיות בערך אותו דבר, רק באישה. כלומר, זמרת. כלומר, לא מישהי שמנסה לחפות על מוגבלות ווקאלית בעזרת מניירות מרגיזות. כלומר, לא דנה עדיני. מה שכן, מבחינתה של שושנה דמארי האגדית מדובר בבשורה טובה למדי: אם גם שם, במרומים, היא נותרה אותה דיווה מופלאה שהיתה כאן, למטה, היא ודאי חשה מאוד בנוח עם העובדה שלמחליפתה החובבנית ב"לשיר איתך" אין סיכוי לערער את מעמדה. ושהביצוע שלה ושל סלומון לשיר המדהים הזה הוא, אם נפליג לרגע רחוק מאוד במחמאות, חמוד. שום דבר שאמור להטריד את מנוחתה הנכונה. אח, הגעגוע.

(שני כוכבים וחצי)

אפשר, בתחילה, לטעות ולחשוב שמדובר בשיר מגלומני שמבצעו מאדיר בו את פני עצמו. גם תמונת הסינגל - מידל-שוט של גולן מואר במרכז הבמה כשהוא חנוט בחליפת ערב שחורה-לבנה ומנסה להיזכר בדבר מה - תורמת לא מעט להיווצרות הרושם הראשוני הזה.

ואולם, האמת שנגלית לאוזנינו בפזמון שונה בתכלית: אייל גולן בעצם לא שר פה על עצמו בגוף שלישי. קבוצה של זמרים (מירי בן אבי, מושיקו שם טוב, רמי עזרא ועדי לאון, שגם הלחין את השיר) עושה את זה באולפן במקומו - מה שככל הנראה מסמל את קול העם. כלומר, גולן הוא לא זה שקורא לה, לאהדת הציבור, לשוב ולהיות ברורה מאליה כפי שהיתה פעם, לפני הבלגן. הציבור הוא זה שדורש להשיב למלך את כתרו - ואגב כך, כמובן, את הלגיטימציה שלו להכתיר זמרות צעירות בטלוויזיה.

האם הדרישה הזאת נאמנה למציאות? קשה לדעת, אבל גולן וחבריו מסייעים לה להיות כזאת בעזרת לחן קליט ומוצלח, טקסט שמוציא מיוסי גיספן פשטות מעודנת ואלגנטית, עיבוד אייטיזי סוחף עם נגיעות ספרדיות וסולואים וירטואוזיים של גיטרות חשמליות וסינתי (של מונופול העיבודים הים תיכוניים ע"ש יעקב למאי) והגשה כיפית ונון שלנטית של האחד והיחיד.

האם זה בסדר שאנחנו, הציבור, נשיב לגולן את אמוננו אחרי מה שקרה? שאלה מעניינת, אך מיותרת, שהרי לא נולד האדם שאוחז בחסינות מפני שירים טובים - צבועים ומניפולטיביים ככל שיהיו. מבחינה מוזיקלית, הבחינה היחידה שעל פיה נהוג לדרג פה חומרים, הכוכב השנוי במחלוקת שוב מוכיח שהוא ראוי יותר להאזנה מרוב הדברים שאוזניי האומללות נאלצות לספוג פה חדשות לבקרים. מה לעשות, צריך ללמוד לחיות עם העובדה שאייל גולן עדיין קורא להן, ובכלל, עדיין קורה.

(ארבעה כוכבים)

נסרין קדרי ממשיכה להצניע ככל האפשר את נשקה המיוחד בנוף המוזיקה הים-תיכונית בארץ - העובדה שהיא ערבייה - ומשחררת עוד בלדת אהבה חמה, נעימה ונקייה מאמירות חברתיות-פוליטיות. נכון, "בנאדיק" זה בערבית ("קראתי לך"), אבל נשמע שהבחירה במילה הזאת לשם השיר נעשתה כדי לצאת ידי חובה בלבד.

כן, מותר להתרגש מהתעקשות הזאת של קדרי ושל באי כוחה על התכחשות כמעט מוחלטת לשורשים ובבחירה שלה להיות חלק אורגני מהתרבות הים תיכונית בארץ, נטול הטיות של דת, גזע ומין. מצד שני, כשבוחרים להיות כמו כולם, התוצאה, במקרים רבים, היא שאחר כך גם באמת נשמעים כמו כולם - וזה, בשורה התחתונה, מה שקורה פה לקדרי.

השיר שחגי אוזן כתב והלחין לה מציג משפטים קצת פחות סתומים ורעיונות מלודיים קצת פחות צפויים מהרגיל. זה עדיין מאוד קיטשי, כמובן ("בחומה שלך חיפשתי חלונות / שיחקתי במגדל של אשליות", "ניסיתי להלך בין הטיפות / גם מהן הצמחתי לי את התקוות"), אבל זה לא ממש מעליב את האינטליגנציה של האינטליגנט הממוצע.

גם הביצוע, כשלעצמו, קולח ומדויק, אבל גם הוא, כמו שאר האלמנטים בשיר, מדגיש דווקא את החלק החסר בסיפור, החלק המעניין, החלק שנוגע ללב ולנשמה של נסרין קדרי. האחרונים נשמעים כמו תמונה בעיתון שעברה פוטושופ: מישהו נגע בהם, עיצב אותם מחדש, גזם את קצוותיהם החדים ועיקר בכך את האמת הגולמית, היצרית, מתוכם.

במקרה הזה, ה"קרדיט" לכך זקוף לזכותו של נדב ביטון (עיבוד מוזיקלי), אבל, שוב, מדובר בעניין אסטרטגי: קדרי שאופת להיות זמרת ים תיכונית ישראלית רגילה. לא ערבייה ולא שום דבר אקזוטי אחר. מבחינתה, העובדה שהיא אכן זמרת רגילה וחסרת אופי, היא בגדר הצלחה אדירה. בקיצור, הכל טוב, לא לדאוג.

(שלושה כוכבים)

זהבה נוגעת כאן בנושא כאוב במיוחד, שנהוג להדחיק ולהשתיק באזורנו: אשכנזים. אין לה בעיה עם היצורים הוורדרדים והמדכאים האלה באופן אישי, אבל היא לא מדברת בשיר הזה על עצמה אלא פונה ללבה של האם הפולנייה של בן זוגה: "תגיד לאמא שלך שהכל בסדר", היא שרה, "אתמול אכלת חמין ולבשת סוודר / ישנת כמו תינוק".

בתור אשכנזי משני הצדדים, אני מודה בפה מלא (חמין של זהבה) שמדובר במסר מרגיע. לא נעים להיות אמא פולנייה שמוסרת את בנה היקר והמוצלח לזרועותיה של מישהי שתיתן לו לאכול חריימה ותפציר פה ליהנות ולשמוח באירועים חברתיים. טוב מאוד, אם כך, שזהבה מבטיחה מראש לדאוג לצרכיו האשכנזיים של הבחור המיועד.

ובכל זאת, לו הייתי אמו הפולנייה, הייתי דורש מזהבה לחתום על עוד כמה סעיפים חשובים בחוזה המסתמן. הנכונות שלה להשתכנז למענו מרשימה, אך לא מספיקה. הרי אף אחד לא באמת יקנה את אשכנזיותה כל עוד היא תמשיך לבצע שירים שהלחין עדי לאון, שיושבים על עיבוד מזרחי לדרבוקה ולסינתי (אור חיים כהן) ומנסים בכוח לעשות שמח ולשעשע קהל מבושם בחתונה בין-עדתית.

כדי שזה באמת ייקרה - כלומר, האמא של ההוא באמת תיקח את כוונותיה של זהבה ברצינות - היא צריכה, בפעם הבאה, לעשות קאבר ל"החול יזכור" של חווה אלברשטיין, או, נאמר, ל"אליפלט" של נתן אלתרמן וסשה ארגוב. משהו בסגנון של הביצוע המצמרר שלה ל"זמר שלוש התשובות" (אלתרמן ואריה לבנון). ככה, כמו שהיא עכשיו, אין סיכוי שאמו החרדה של אהובה האשכנזי תאשר אותה - ולא משנה מה הוא יגיד לה. ואמא, כידוע, תמיד צודקת.

(שני כוכבים)