זה Fאנק, Pאנק או Fלוץ?

אוספים כמו “Nine O'Clock Drop” בעריכתו של אנדרו וות'רול ו”In the Beginning There Was Rhythm”, ואירועים כמו מסיבת "1977" שהתקיימה לפני כמה חודשים במועדון Electrowerkz בלונדון ואירחה את ריצ'רד H קירק מקברט וולטר, ג'רי דמרז מה-Specials ואנדי וות'רול על הפטיפונים, וכללה איחוד היסטורי של הלהקה המנצ'סטרית הותיקה A Certain Ratio, סימנו את התחייה של אחת הסצינות שבמשך שנים נבלעה בין הקאמבקים הצפויים יותר – סצינת ה-Punk-Funk.

מהרגע שבו אבד הריגוש הראשוני ממהפכת הפאנק, החלו להקות משני צידי האוקיינוס להזריק לפאנק כמה מרכיבים אחרים, כשאחד מהם היה קצב. בין אם מדובר במקצבים אפריקאים שבטיים, בהשפעות רגאיי ודאב, במקצבים דאנסיים מובהקים, בנטיות אלקטרוניות, בשביבי היפ-הופ או בבסים מקפיצים – כל מיני להקות החלו להחדיר לפאנק שלהן אלמנטים שחורים, חמים, מרקידים, ולעתים מאוד לא מתאימים לשלד הלבן והמוכר של הפאנק.

החשיבות של הPאנק-Fאנק היתה טמונה בעיקר במהלך ההיסטורי שהיא עשתה על ידי השילוב המהפכני בין דאנס לפאנק, שכן במרבית המקרים השילוב בין שני העולמות, אוונגארדי ככל שיהיה, הוליד תוצאות די מעצבנות לאוזן. למרות פוטנציאל ההטרדה הגבוה, בכל זאת יצאו מהאזורים האלה כמה הרכבים משמעותיים, כמו שלישיית נשים ניו יורקיות שחורות בשם ESG; להקת הפאנק הבריטית פורצת הגבולות Gang Of Four; הסליטס - להקת הבנות הבריטית שהסולנית הגרמניה שלהן התאהבה יום אחד נואשות בצלילים של ג'מייקה; וכמובן נושאת הדגל של הז'אנר מהלייבל המנצ'סטרי "פקטורי" – A Certain Ratio.

אין ספק שהשילוב המוזיקלי הזה השפיע רבות על התפתחות המוזיקה, ומספיקה צפייה חפוזה בפרק של "רוקדים ברחובות" כדי לגלות לאן הPאנק-Fאנק הביא אותנו, אבל מסתבר שיש אנשים שרואים בז'אנר יותר מאשר קרש קפיצה היסטורי. יש אנשים שפשוט אוהבים את הצליל הראשוני של הPאנק-Fאנק הגולמי, כמו שהוא היה כשנולד.

להקת הארט-רוק הניו יורקית החדשה (המורכבת כמובן ממהגרים), ה-Liars, הם אנשים כאלה. ותקליט הבכורה המאוד אמנותיסטי ויומרני שלהם, “They Threw Us All In A Trench And Stuck A Monument On Top”, מעיד על כך. הקטע הפותח את התקליט, “Grown Men Don't Fall in the River Just Like That” (הקטע האמנותיסטי שלהם מתבטא בין היתר בעטיפה ובשמות השירים הארוכים והמתחכמים) כולל את הצהרת הכוונות של השקרניקים, "יש לנו את האצבע על הדופק של אמריקה", אותה מיילל הסולן (האוסטרלי!) ביללות מארק אי סמית מובהקות (שזאת הצהרת כוונות לא קטנה בפני עצמה). הקטע השני, “Mr your on fire Mr” (השגיאה במקור), הוא הקטע הכי טוב בתקליט, וקשה שלא ליפול בקסם הקצבי של מחיאות הכפיים הסינתטיות שבו.

אך כצפוי, תוך זמן לא רב ה-Liars האלה מתחילים לעצבן כהוגן, והחיבה שלהם לסצינת ה-No Wave של ניו יורק מסוף הסבנטיז – עוד טריטוריה מוזיקלית שהרעיון התיאורטי שעמד מאחוריה לא מצליח להתעלות על כאב הראש שבצידו – ממש לא עוזרת. הפלאשבק לתקליט הראשון של הקיור והסימפול של ESG בשיר “Tumbling Walls Buried Me in the Debris With ESG” מציל את המצב לכמה רגעים באמצע התקליט, אבל זה לא משנה את העובדה שהשקרנים מסיימים את הסטייטמנט הנפוח והלא לגמרי ברור שלהם בקטע מונוטוני שאורכו יותר מחצי שעה.


* Liars - "They Threw Us All In A Trench And Stuck A Monument On Top", nmc