בתחילת שנות השבעים, כשבאירופה ובארצות הברית סטודנטים ופועלים התארגנו בתנועות מחאה מהפכניות ועמלו על בקבוקי מולוטוב, יצאה אנרגיה דומה של זעם גם משכונת מוסררה בירושלים. להתארגנות הראשונית הזאת קראו "הפנתרים השחורים", התארגנות שבגלל אופיה הייחודי וההד שיצרה, הפכה למיתוס יוצא דופן בארץ, של המקופחים שמרימים ראש נגד השיטה. המחאה של התנועה ה"לא נחמדה" הזאת, שלוותה בפעולות ישירות כמו גניבת מוצרי חלב מהשכונות העשירות בירושלים והעברתם לשכונות המצוקה, גרפה אחריה בתחילת שנות השבעים המונים מכל רחבי הארץ. הם הזדהו עם קול הזעקה על אפליית המזרחים והשכבות המוחלשות; זעקה של חוסר אונים מתוך השוליים הרחבים של החברה. הפנתרים מחו על מחסור בחינוך, בדיור, במזון ובעיקר מחסור ביחס שווה מצד השלטון, והעניקו גאווה לדור שחונך להאמין כי חוסר השוויון הוא מהשמים.
נסים מוסק, אז עורך סרטים מתחיל, ליווה את הפנתרים השחורים במשך שנתיים, שהיו שיא הפעילות שלהם. הוא תיעד אותם בשיאם והיה עד להתפוררות המחאה העממית שלהם. הסרט נקרא בשעתו "שמעת על הפנתרים השחורים, אדון משה?". העותק היחיד של הסרט נעלם בדרך לסיור הסברה באירופה, ונמצא מחדש לפני כמה שנים בארכיון סינמטק ירושלים. מוסק החליט לאסוף את המנהיגים בגימלאות של הפנתרים השחורים, אחד-אחד, מן המקומות השונים שאליהם התגלגלו אחרי 30 שנה, ויצא איתם למסע חיפוש אובססיבי אחרי חברים בולטים נוספים באותה התארגנות, כשברקע השאלה החוזרת: איפה הם היום?
במבט ראשון דווקא מתבקש לשאול את רוב המופיעים בסרט אם הם עצמם בכלל שמעו על הפנתרים השחורים. קשה לזהות מבעד להתנהלות שלהם היום את אותו להט מן העבר, בעיקר לאור דמותם כפי שהיא מצטיירת בסרט המקורי על הפנתרים - סרט שנעשה באופן ספונטני ותיעד בזמן אמיתי, ללא הוראות בימוי, את הזעם בעיצומו. הניגוד בין התיעוד החזק, הישיר והבוטה של הייאוש והעימותים האלימים עם השלטון בגירסה המקורית, כולל הפוגות קומיות בכיכובה של גולדה מאיר, לבין האווירה הנוסטלגית בסרט הנוכחי (אחרי הכל מדובר במסע שורשים של כמה גברים בגיל העמידה, על כל הקלישאות הכרוכות בכך - חוץ מדיג משותף), מעלה גם אצל הצופה את השאלה "איפה הם?", אבל הפעם עם נימה קצת יותר ביקורתית.
במאי הסרט נזהר שלא ללחוץ יותר מדי על נקודות רגישות, אבל מבעד להחלטות העריכה אפשר לראות שמצבן של השכונות ושל חלק מן האנשים המדוברים לא השתנה בהרבה, ואילו קול המחאה העממית נעלם. לנוכח מראה הוילה של צ'רלי ביטון, והישיבה שהקים לעצמו עמרם כהן בצפת, אפשר להבין שהשלטון פשוט הרגיע אותם. חלקם פנו להשפיע מבפנים, מתוך הכנסת, ובאופן טבעי נטמעו במערכת, וחלקם נותרו בחוץ, מוחים על המהלך הזה.
התנועה כולה התפוררה בזמן שניסתה לתרגם את כוחה העממי, שכלל בשיאו 30 סניפים ברחבי הארץ, לכוח ממסדי. כשהשכבות המוחלשות במדינה תפסו את הפרינציפ, מפלגת הליכוד רכבה על הגל שנוצר, ואחרי הצבעת המחאה של 77' הפך מנחם בגין לראש הממשלה. למרות הקפיצה במודעות לנושא הפערים החברתיים, הבעיה הבסיסית עדין לא נפתרה, ומ-84' החלה מפלגת ש"ס לפלס את דרכה במסדרונות הכנסת כשעל דגלה אותם סממנים של מחאה חברתית. לכאורה אותם סממנים, אבל כפי שטוען כוכבי שמש, ממנהיגי הפנתרים, הם באים עם תוכן שונה לגמרי: "18 מנדטים, אז מה? החזירו את המזרחים אלף שנה אחורה. המזרחים הפכו להיות חלק מהשטעטל של מזרח אירופה".
כל עניין המודעות החברתית והתודעה המעמדית תויג במהרה כעניין "מזרחי", צומצם ברובו לנושאים עדתיים, ומשם הדרך לעוד ערוץ ב-YES אינה ארוכה. אמנם בערוץ בריזה עולות פה ושם לדיון אלטרנטיבות חברתיות בגישה ביקורתית ועירנית, אבל הפנטזיה האמיתית שהפנתרים הציעו לכמה דקות - ערס מסוקס עם תודעה מהפכנית ותמצית של אמת - נשארת בינתיים על תקן קטע נוסטלגי בשחור-לבן מסרט ישן ורחוק מאוד.
"שמעת על הפנתרים?" יוקרן במסגרת שני ערבי שידור מיוחדים בערוץ בריזה ברביעי ובחמישי ב-21:30. ביום חמישי, אחרי הקרנת החלק השני של הסרט, יתקיים ראיון עם יהודה אלוש, מקים תנועת "זעקת קול העם" בבאר שבע ובנו של ויקטור אלוש מ"הפנתרים השחורים".
שווארצע חאייעס
10.10.2002 / 9:53