פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      גבינת ברי: "חדר" עם ברי לרסון הוא סרט יפה, אך מעט צ'יזי מדי

      תצוגת המשחק של ברי לרסון אכן מרשימה, והסרט כולו מותח ומעורר השראה, אבל "חדר" מתייחס באופן קיטשי יתר על המידה לסיפור על האם ובנה שכלואים בחדר קטן כל חייהם

      גבינת ברי: "חדר" עם ברי לרסון הוא סרט יפה, אך מעט צ'יזי מדי

      מכל הסרטים שמועמדים השנה לאוסקר, "חדר" מתחיל בזירה ההתרחשות המצומצמת ביותר. לא במדבר עתידני, לא על מאדים, אפילו לא במערכת עיתון. גיבורתו היא צעירה אמריקאית שפסיכופת חטף אותה בעודה בתיכון וכלא אותה בין ארבע קירות, ומאז החדרון הקטן והמטונף הוא ביתה. לה לכל הפחות עוד יש זיכרונות מבחוץ, אך בנה נולד בצינוק הזה ובילה בו את כל חמש שנות חייו, כך שכל ידיעותיו על העולם החיצון מבוססות על הסיפורים של אמו. האם אי פעם יצליח אחד מהם או שניהם לחמוק מן החדר, ובמידה וכן, איך ישכילו להתאקלם מחדש?

      את הסרט האמריקאי, שעלה כאן לאקרנים בסוף השבוע האחרון, ביים לני אברהמסון - קולנוען אירי שהיה אחראי בעבר לפנינים לא מוערכות דיו בסדר הגודל של "אדם ופול" ו"פרנק". מככבת בו, בתפקיד האם, ברי לרסון, המועמדת אף היא לאוסקר על משחקה ונחשבת פייבוריטית ברורה לזכות בו. את בנה מגלם ג'ייקוב טרמבלי, ילד פלא בן תשע בלבד, ואף שלא קיבל מועמדות לפסלון, הוא זכה במהלך השנה לשלל תשבוחות. אפשר להבין את ההתלהבות הכפולה: השניים אכן מתמודדים היטב עם תפקידים קשים, ומספקים תצוגות מרשימות וסוחפות. דמויות של שפחת מין ואסיר קטין, מזמנות לא רק אתגר מקצועי אלא גם מבחן מוסרי, והם צולחים אותם בלי לתת לרגע תחושה של מלאכותיות או מניפולטיביות, אך בכל זאת מצליחים ללחוץ על בלוטות הרגש של הקהל.

      גם התסריט של "חדר" מועמד לאוסקר. כתבה אותו אמה דונהיו, שהתבססה על ספר פרי עטה - רומן שכשלעצמו נכתב בזמנו בהשראת פרשת אליזבת פריצל. כמו הבמאי, גם התסריטאית-סופרת אירית במוצאה, ובכל זאת בדיאלוגים שלה כאן יש איזו מידה של פיוטיות אמריקאית תמימה וקלאסית, מהסוג שהופיעה לאחרונה גם בסרטים בסדר הגודל של "עץ החיים" ו"חיות הדרום הפראי". שני אלה היו בזמנו מחביבי התקשורת והממסד בארצות הברית, אז לא פלא כי גם הפעם התגובה דומה.

      לא כל שחקן או שחקנית יכולים לבצע באופן משכנע טקסטים שכאלה, אך לרסון וטרמבלי עושים זאת ללא דופי. שבחים מגיעים גם לבמאי אברהמסון, שידע איך להפיח חיים קולנועיים בטקסט כה ספרותי ופיוטי, מבלי לגרוע ממנו. נוסף לכך, הצפייה ב"חדר" מותחת מתחילתו ועד סופו: לא רק שלאחר עשר דקות אין לנו מושג מה תהיה ההתפתחות התסריטאית הבאה, אלא שגם לאחר שעה וחצי דבר אינו מובן מאליו. על כמה יצירות קולנועיות כבר אפשר לומר זאת בימינו?

      חדר (צילום מסך)
      שחקנית השנה וילד הפלא של השנה. ברי לרסון עם ג'ייקוב טרמבלי ב"חדר" (צילומים: יח"צ)

      אז "חדר" מצליח למתוח, לרגש ולהרשים, הוא עשוי היטב וגם יש בו אנושיות, חסד וחמלה, אמונה בטוב לבם הבסיסי של רוב בני האדם, ובסופו של דבר, חשוב מכל - גם אהבת כלבים. אך בצד כל המחמאות, אי אפשר להתעלם גם מכמה נקודות בעייתיות בו. הרבה מהן נובעות מן השינויים שיש בעיבוד הקולנועי לעומת הספר המקורי. אלה הפכו את "חדר" לאופטימי יותר, ואין בכך חלילה כל רע, אבל גם לקיטשי יותר, ואת הסכריניות הזו לא תמיד נעים לעכל.

      תחושת הקיטשיות נובעת גם מעוד כמה החלטות אמנותיות, למשל סגנון המוזיקה המקורית שמלווה את העלילה, וגם לא מעט פעמים בהן דרך השימוש בצילום ובעריכה יוצרת את ההרגשה כי הבמאי טפטף פנימה כף סוכר אחת יותר מדי. אז נכון, בסיפורים כאלה קשה שלא לגלוש למחוזות סחיטת הדמעות, ו"חדר" עדיין מתון פי כמה וכמה מ"החיים יפים", למשל, שהציג עלילה דומה למדי. ועדיין, קשה לעתים שלא להרהר מה היה קורה לו חומרי הגלם האלה היו בסיס לסרט יפני או אוסטרי, לדוגמה, ולא לדרמת אוסקרים. גישה שהולכת עד הסוף עם הממדים הקיצוניים והניסיוניים שיש בסיפור בוודאי לא היתה זוכה בפסלונים, אבל אולי כן היה בכוחה ליצור משהו אינטנסיבי ומעניין עוד יותר.

      בעיה נוספת של "חדר" היא שבדומה לסרטים רבים אחרים, הוא מתחיל באופן כה צעקני, שמכאן והלאה אין לו ברירה אלא לצעוק יותר ויותר חזק, עד שכבר אין לאן להגיע. עוד חולשה, עליה אי אפשר להרחיב בלי לחשוף פרטי עלילה משמעותיים, היא ההיגיון הפנימי הרעוע: שתיים מן התפניות הכי משמעותיות כאן יוצאות לפועל באופן בלתי סביר לחלוטין, ובכך הסיפור מאבד מן האמינות שלו.

      חדר (יח"צ)
      למרות כל המעלות, ההתלהבות ממנו מעט מופרזת. מתוך "חדר"

      כל ההסתייגויות הללו נאמרות בהקשר מסוים: אך ורק לנוכח העובדה ש"חדר" מגיע לכאן על תקן אחת היצירות הקולנועיות הגדולות והמוערכות של השנה, ואולי מוטב לצנן קצת את ההתלהבות המעט מופרזת הזו. עם זאת, ברור כי מי שצופה בו בלי לדעת עליו כלום, משוחרר מהגדרות ומציפיות, יתרשם עד מאוד מכך שדרמה קטנה, שנקודת המוצא שלה כה מינימליסטית, בכל זאת מתגלה כסרט עם כוח ועומק.

      כך או כך, גם מי שמתלהבים מן הסרט יותר מדי וגם מי שעושים זאת במידה הראויה, ישאבו השראה מן היחס שלו לחיים. "חדר" מראה כי יש כל מיני דרכים לגדול ולהתבגר. ילדות "נורמלית" יכולה לבוא לידי ביטוי בשלל צורות, ועניין אחד בלבד עקרוני ומכריע: ילד חייב שיהיה בסביבתו מישהו שאוהב אותו. לאורך כל הדרך, זה גם הדבר היחיד שהגיבורה נלחמת עליו כלביאה. היא יודעת שזה לא משנה אם בנה גדל בחדרון או בארמון: איפה שלא יהיה, רק אם יקבל אהבה, הוא יידע יום אחד לתת אותה בחזרה.