בניגוד לתמונה שפוליטיקאים רבים מנסים לצייר, הגירה אינה כמובן תופעה חדשה, אלא אחת החוויות המעצבות של מאה השנים האחרונות לכל הפחות. מעברים מארץ אחת לאחרת כבר הולידו עשרות מיליוני דרמות, ואחת מהן עומדת במרכז "ברוקלין", המתאר כיצד צעירה אירית מעתיקה את מגוריה לניו יורק בתחילת שנות החמישים, ומיד נתקפת געגועים עזים הביתה. הסרט עלה כאן לאקרנים אמש (חמישי), ובכך נרשם כאחרון מבין המועמדים השנה לאוסקר שזוכה להפצה מסחרית בארץ.
נתון משמעותי יותר: מבין אותם שמונה מועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר, "ברוקלין" הוא זה שהכי נוגע בנימי הלב. נראה כי הבמאי ג'ון קרואלי מאמין כי מטרתו של הקולנוע היא לרגש, ולכך העשייה שלו חותרת מהרגע הראשון. בלי ריחוק ובלי מידה של אירוניה עצמית, ורק עם לב רחב ואהבת אדם טהורה ותמימה, ממש כאילו הופקה המלודרמה הזו בשנת התרחשותה, 1952, ולעזאזל המבקרים שמעדיפים מערבונים מודרניים על כוחו של הטבע ועל הרוע האנושי.
בידיים אחרות, התוצאה היתה עלולה להיות סנטימנטלית יתר על המידה, אפילו מביכה, אך לא אצל קרואלי. הבמאי כבר הוכיח את כישוריו בכמה מסרטיו הקודמים והמינוריים יותר שהופצו בארץ, למשל "Boy A" וגם כאן יודע היטב כיצד לנווט את הספינה לחוף מבטחים, ולדאוג לכך שכל רגע ימצה את הפוטנציאל הרגשי שלו, אבל לא יימרח או יימתח שנייה אחת יותר מדי.
לשירותו של קרואלי עמדה כאן חבורת בעלי מלאכה מוכשרים גם כן. בראשם עומדת סרשה רונאן, בת 21 כיום, המועמדת לאוסקר על הופתעה כמהגרת האירית. השחקנית, שנולדה באמריקה אך גדלה באירלנד ולכן מכירה היטב את מה שעובר על הגיבורה, התגלתה בפנינו לראשונה רגע לאחר גיל הבת מצווה, עת כיכבה ב"כפרה" מ-2007. בניגוד לילדי פלא רבים לאורך ההיסטוריה הקולנועית, היא רק הלכה והשתבחה עם השנים. וב"ברוקלין" מספקת את התפקיד הכי טוב ובשל שלה עד כה, ותצוגה מעולה בכל קנה מידה.
לרונאן יש איכויות של שחקנית מהעידן הקלאסי של הקולנוע האמריקאי, אפילו של כוכבת סרט אילם. קרואלי והצלם שלו, איב בלנז'ה הקוויבקי, יודעים זאת. לכן מרבים השניים להשתמש בתקריבים על פניה מלאות ההבעה, שמצליחות גם בלי דיאלוגים להעביר את סערת הרגשות והקונפליקט של הגיבורה, הקרועה בין ביתה החדש והישן.
מעל הכל, ההופעה של רונאן כריזמטית וכובשת, ולכן הקהל מזדהה עם דמותה מן הרגע הראשון ועד האחרון, ונשאר נאמן לה גם כשהיא מתנהגת באופן לא יאה לאחת מחברותיה החדשות, למשל. לצידה, בולטים כמה שחקנים נוספים: בהתאם לחוק הלא רשמי שאי אפשר להפיק סרט תקופתי בלי ג'ים ברודבנט וג'ולי וולטרס, הוא מופיע כאן בדמותו של כומר סימפטי והיא כבעלת הבית החדשה של הצעירה. כמו כן, בהנחיית התקנה המודרנית לפיה אסור להרים בלי פרויקט בלי אחד מבני משפחת גליסון, דומנל גליסון מגיח כאן כבחור המחזר אחר הגיבורה, וזאת לאחר שכבר ראינו אותו השנה ב"לא נשבר", "אקס-מכינה", "האיש שנולד מחדש" ו"מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר", ואת אביו ברנדן ב"בלב הים" וב"סופרג'יסטיות".
עוד מצטיין אמורי כהן, המספק חיקוי מוצלח של מרלון ברנדו הצעיר בתפקידו כבן למשפחה האיטלקית שהמהגרת האירית פוגשת, והרומן איתו הוא לא רק מערכת היחסים הרצינית הראשונה בחייה, אלא גם אולי התפנית שתסמל רשמית את תחילתם של חייה החדשים.
בכלל, כל השחקנים עושים כאן עבודה טובה. נוסף לכך, גם השימוש בפסקול חכם הרגע הכי מרגש בדרמה משתמש בקלאסיקת פולק אירית כדי להזכיר איזה כוח יש למוזיקה, ואיך היא מסוגלת לאחד בין אנשים ולהציף זיכרונות. כמו כן, כמצופה מסרט שכזה, "ברוקלין" נהנה גם משחזור תקופתי מוקפד, עיצוב הפקה ותלבושות מרהיבים וכיוצא בכך.
עם זאת, מה שבאמת מרשים כאן אינו הקנקן, אלא מה שיש בתוכו. הסופר והתסריטאי ניק הורנבי נשכר לעבד את הרומן בשם הזהה של קולם טויבין, עליו מבוסס "ברוקלין", וכהרגלו הוציא תחת ידיו תוצר משובח. קראתי את התסריט גם בנפרד מהצפייה בסרט, והוא עומד בפני עצמו, כיצירה ספרותית רהוטה, מדויקת ומלאת כל טוב.
הורנבי מיטיב לאפיין דמויות ולכתוב דיאלוגים חדים, אבל בעיקר מפליא לבודד מתוך הדרמה הגדולה סיטואציות קטנות אך משמעותיות. אלה מזכירות לנו פעם אחר פעם עד כמה העולם היה תמים בזמנו לעומת ימינו, בעיקר למהגרת המגיעה לניו יורק מעיירה באירלנד. שום דבר לא היה מובן מאליו בעיניה: גם לא איך לרכוש וללבוש בגד ים או איך לאכול ספגטי. שתי הסצנות בהן היא לומדת לעשות זאת הן מעמדים קומיים ודרמטיים נהדרים. מופת של כתיבה וביצוע.
התסריט של הורנבי מצליח גם לאפיין זמן ומקום, וליצור אצלנו את התחושה שאנו מבינים כיצד היו הדברים, אפילו אם לא נולדנו ב-1952 ומעולם לא חיינו באירלנד או בניו יורק. אך יותר מכך, מעלתו העיקרית ושל הסרט כולו היא יכולתו להשתמש בסיפור המסוים הזה כדי להעלות שאלות אוניברסליות האם אפשר להשאיר את העבר מאחור? האם הגירה היא הזדמנות להיוולד מחדש? איך אפשר, אם בכלל, להתחיל הכל מהתחלה בלי רגשות אשם? ומהו בעצם "הבית"? אלה לא רק התהיות של הגיבורה, אלא גם שאלות שהטרידו, מטרידות ועוד יטרידו רבים, בכל העולם וכמובן גם במדינת מהגרים בסדר הגודל של ישראל. בעודו חוזה בגיבורת "ברוקלין" שטה בספינה לעבר ארצה החדשה, קשה לצופה שלא להרהר באבותיו בעת שעשו דרך דומה.
יש רק בעיה אחת: השאלות שמעלה הסרט מעניינות, התשובות שלו אולי קצת פחות. העיבוד של הורנבי שינה מעט את סופו המורכב של הרומן המקורי, כדי להגיע למסקנות פשטניות יותר ובעיקר נוחות יותר לקהל בארצות הברית. לא פלא, אם כך, שהוליווד מחבקת כה חזק את "ברוקלין", שבסופו של דבר נראה כתשדיר שירות לחלום האמריקאי. קצת מפליא יותר כי מי שאחראים לו אינם פטריוטים מניו יורק, אלא תסריטאי בריטי ובמאי אירי.
מפתיע גם כי הסרט שבר שיאים קופתיים באירלנד, וקשה שלא להרים גבה ולתהות איך זה שהקהל לא התקומם על הצגתה של המדינה בצורה כה נחותה. האם האיכויות האמנותיות של המלודרמה, עוצמתיה הרגשיות וממדיה הפולקלוריסטים המושכים העלימו מהם את הסאבטקסט? ואולי בעצם הפרשנות שלי מוטעית, והתגובה שלהם מלמדת כי התכנים פה דווקא כן דו-משמעיים ולא בהכרח כל כך פרו-אמריקאים? כך או כך, זו עוד נקודה למחשבה, אחת מני רבות שהצפייה מותירה אחריה, ועוד המחשה לדרך בה מוכיח "ברוקלין" את מורכבות ונצחיות שאלה ההגירה.