"אמא שנייה" של אנה מוילרט הברזילאית היה אחד הסרטים הבולטים בזירת הקולנוע הבינלאומית בשנה האחרונה. הקהל ברחבי העולם התרגש מן הסיפור על מנהלת משק בית ותיקה של משפחה עשירה מסאו פאולו, שביקור מפתיע של בתה מהפרובינציה מערער את חייה ואת הסדר החברתי במקום עבודתה ומגוריה. לאחר שהסתובב ברחבי תבל והוקרן גם בפסטיבלים בירושלים ובערבה, הוא יופץ כאן מסחרית מיום חמישי הקרוב. אך במקום שהתסריטאית-במאית תיהנה מן התהילה הגלובלית, הצלחת הדרמה פרי עטה בעיקר לימדה אותה באיזו מידה הסביבה שלה והתעשייה בכלל שוביניסטיות וסקסיסטיות, ועד כמה קשה להיות אשה מצטיינת בימינו.
"הרגשתי כמו אשה מוכה", אומרת לי מוילרט, בריאיון טלפוני לקראת עליית "אמא שנייה" בישראל. "זה הסרט הכי מצליח שלי, ודרכו גיליתי שגברים עדיין לא מסוגלים לעכל את זה שיש אשה בעמדת כוח. אתן לך שתי דוגמאות: ברגע שהוא התחיל להתקבל להמון פסטיבלים ולהימכר להפצה בהמון טריטוריות, אנשים מסביב להפקה ולהפצה פשוט ניפנפו אותי. הם דיברו עליו בשמי, הלכו במקומי לאירועים והפסיקו לענות לי לטלפונים. הגישה שלהם היתה: 'התרנגולת הטילה זהב, אבל אין לה מושג איך לטפל בזהב, אז אנחנו נקח את העניינים לידיים'. התייחסו אלי כמו לילדה קטנה, וכשהעזתי להתלונן, אמרו שאני כפוית טובה!
"הדוגמה השנייה חמורה יותר, והיא גם זו שהגדישה את הסאה מבחינתי. נסעתי להשתתף בהקרנה מיוחדת של הסרט בצפון ברזיל, שכללה גם דיון. יחד איתי היו אמורים להשתתף בפאנל עוד שני גברים, שניהם במאים, אנשים שאני מכירה ומיודדת איתם, אבל מתברר שלהם אין יותר מדי כבוד כלפיי. שניהם השתכרו לפני ההקרנה, ואחד מהם אפילו לא טרח לצפות בסרט, ובכל זאת הם עלו על הבמה והשתלטו על המיקרופון ולא עזבו אותו. התעצבנתי. אמרתי 'סליחה, אף אחד מכם לא ביים את הסרט, אחד מכם אפילו לא ראה אותו, אז תשתקו קצת ותנו לי לדבר'. זה לא עניין אותם, הם המשיכו לקשקש".
וברגע הזה אמרת שהגיעו מים עד נפש?
"כן. תראה, יש גבול אני מכירה את הקיפוח הזה עוד מהצעדים הראשונים שלי בתעשייה, לפני שלושים שנים, כשהייתי כותבת סדרות טלוויזיה אבל גנבו לי את הקרדיט ונתנו אותו לגבר, או שנתנו לי קרדיט אבל שילמו לי שליש ממה שהגברים קיבלו. היום אני כבר לא ילדה, אלא אשה בת 51, עם רקורד של שלושה עשורים במקצוע, ואנחנו חמישים שנים אחרי תחילת המהפכה הפמיניסטית בסיקסטיז. אז לא יכול להיות שדברים כאלה ימשיכו לקרות. ביום אחרי התקרית המכוערת ההיא, כתבתי על כך בפייסבוק. שפכתי את הלב, פתחתי לדיון את העובדה שעושים לי דברים שבחיים לא היו עושים לגבר, שמציבים אותי בעמדה של הבחורה המשוגעת רק כדי שאפשר יהיה להדיר אותי ולתפוס לי את המשבצת, שגברים לא מרגישים בנוח בצד אשה מצליחה. זה היה כאילו שהטלתי פצצה, והתעורר בשל כך דיון תקשורתי וציבורי רחב בסקסיזם של תעשיית הקולנוע הברזילאית".
דיון מסוג זה גם התעורר בשנים האחרונות בהוליווד, אלא שבאמריקה מעולם לא היתה אשה בבית הלבן ולברזיל יש נשיאה, דילמה רוסף. זה לא גרם לגברים בעולם הקולנוע להתרגל לכך שיש בעולם נשים חזקות?
"נו, אז יש נשיאה, אבל אתה יודע איך מתייחסים אליה בתקשורת וברשתות החברתיות? קוראים לה מכוערת, שמנה וזונה. עשו לה דה-לגיטימציה ופסלו אותה מראש רק בגלל הזהות המגדרית שלה. אין לי בעיה עם ביקורת עניינית, זה לגיטימי כמובן, אבל מה זה סגנון הביטוי וחוסר הכבוד האלה? לפוליטיקאי בחיים לא היו מתנהגים ככה. במקום לדבר על המעשים שלה, מתעסקים בשמלה שלה, קוטלים אותה בגלל איך שהיא מתלבשת. אתה מתאר לעצמך שמישהו היה עושה כותרת ראשית מהחליפה של אובמה? למי אכפת? רק לאשה עושים דבר כזה. תשמע, בקיצור, אני חושבת שהעניין הוא כזה: המהפכה הפמיניסטית כן שינתה דברים, נשים השתלבו בשוק העבודה והוכיחו שהן יודעות לעבוד, אבל הכסף עדיין כולו בידיים של הגברים. את זה צריך לשנות".
שינויים חברתיים עומדים גם במרכז "אמא שנייה". דרך דמות בתה של מנהלת משק הבית, בת 17 המנסה להתקבל ללימודי ארכיטקטורה במוסד יוקרתי בעיר הגדולה, מפנה היוצרת זרקור אל התקוממות הדור החדש של בני המעמד הנמוך במדינתה; צעירים שבניגוד להוריהם, כבר לא מוכנים להידחק לשוליים, ובמקום להיכנע בפני האליטה, מבקשים להשתלב בה.
גם באופי הצגתה של דמות האם המשרתת, יש משהו מהפכני. לא רק בגלל שאט-אט היא הולכת בדרכה של בתה, אלא גם מפני שמלכתחילה לא נהוג בקולנוע הברזילאי להציב נשים כמוה במרכז העלילה. "עד עכשיו, היתה אצלנו מסורת להציג את עוזרות הבית כדמויות משניות ושוליות, על תקן אסקופות נדרסות ושעירות לעזאזל, טיפשות שלא מבינות שום דבר וכולם צוחקים עליהן", מספרת הבמאית. "אני בחרתי להתייחס אליהן בכבוד לראשונה, ויש הרבה נשים שחיכו לזה. ערכתי כמה הקרנות מיוחדות למנהלות משק בית, והן ניגשו אליי בוכות בסוף ההקרנה. מבחינתן, הצפייה היתה זיכוך רגשי. סוף כל סוף, הנשים השקופות הללו הרגישו שמישהו רואה אותן, מבין אותן, מתאר אותן כפי שהן".
הבנתי גם שלמרות התגובות האלה וההצלחה הקופתית המרשימה של הסרט במולדתך, היו גם ברזילאים שפחות אהבו אותו.
"נכון, אתה יכול לקרוא בטוויטר הרבה תגובות זועמות. זה טבעי. הסרט מציב מראה בפני החברה הברזילאית וחושף את הבעיות החברתיות שלה, ויש כאלה שזה מעצבן אותם".
רג'ינה קאסה, שמגלמת את מנהלת משק הבית, בקושי הופיעה בסרטים בעשורים האחרונים. למה בחרת דווקא בה לככב את הסרט?
"רג'ינה היום היא מעין התשובה הברזילאית לאופרה ווינפרי. היא מנחת טלוויזיה פופולרית בצורה בלתי רגילה, וגם כיכבה באופרות סבון טלוויזיוניות פופולריות להפליא. אבל לפני כן, הופיעה בתיאטרון ובקולנוע ועשתה שם עבודה מדהימה בעיני, אז רציתי להחזיר אותה למסך הגדול. חוץ מזה, היו עוד כמה סיבות לבחירה בה: היה לי חשוב שזה לא יהיה סרט לאליטות בלבד, שגם קהל פחות עשיר יבוא לראותו, וידעתי שהנוכחות שלה תעזור למשוך אליו ציבור כזה. כמו כן, הנחתי שרג'ינה תתלהב מהאג'נדה של התסריט, וכך אכן היה. עוד משהו: רג'ינה היא ערבוב אתני של לבנה, שחורה ואינדיאנית, והיה לי חשוב לתת ייצוג לכל המגזרים הללו. בסופו של דבר, מבחינתי, הבחירה בה הוכיחה את עצמה. אמנם צילמנו בפברואר, כלומר בשיא החום אצלנו, אבל היא התעלתה מעל הזיעה והפגינה טור-דה-פורס. כל יום איתה בחברתה היה כמו לחזות במופע".
סגנון המשחק שלה מעצים עוד יותר את מידת החום והאנושיות של הסרט. בפעם הראשונה ששמעתי עליו, כשקראתי תקציר של כמה שורות, חשבתי שהוא יתפתח כמו כל הסיפורים על דמות שמגיעה בהפתעה לאחוזה של משפחה עשירה. כלומר, שזה יילך למקומות של מתח, אימה ופרוורסיה. אבל זה ממש לא מה שקורה כאן.
"הרבה אנשים אמרו לי את זה, חלקם בטון ביקורתי. הם חיפשו דמויות קצת רעות ונקמניות יותר, אבל אני לא רציתי שום אלימות. אני חושבת שזו דרך נשית להסתכל על העולם: בלי אגרסיות".
אגב אלימות, את מרגישה שבעשור וחצי האחרונים מצפים מכל במאי ברזילאי ליצור את "עיר האלוהים" הבא?
"ממש כך. רוב העולם מכיר רק שתי קצוות של ברזיל יריות בגטו, כמו ב'עיר האלוהים' וממשיכי דרכו, או כדורגל וסמבה. מכירים או את המוות או את שמחת החיים המוחלטת. אני חושבת שהסרט שלי עומד איפשהו באמצע, מערבב בין שמחה ועצב וחושף את המתח בין הקטבים השונים של ההוויה הברזילאית".
אם כבר הזכרת כדורגל, אני מרשה לעצמי להעיר שקראתי איפשהו כי חשוב לך להדגיש שאת לא מחובבי הענף.
"אני פשוט לא משוגעת על כדורגל כמו שרוב האנשים מצפים מברזילאית להיות. אבל כמובן שאם הנבחרת משחקת במונדיאל, אני צופה בזה, וגם הלכתי עם הבן שלי להרבה משחקים של קבוצתו האהודה, קורינתיאנס, וזה היה כיף. האוהדים משוגעים ממש, צועקים במשך תשעים דקות ולא מפסיקים לשיר ולהכות בתופים. זו חוויה מוזיקלית".
מוזיקה תמיד נוכחת בעבודה שלך. כאן חלק מהדמויות מסתובבות עם חולצות של להקות, והפסקול עשיר וממלא חלק משמעותי בעלילה. האספקט המוזיקלי היה עוד יותר בכמה מן העבודות הקודמות שלך, למשל סרטך הראשון, "Durval Discos", שהוצג בזמנו בערוצי הסרטים בישראל.
"באמת, הקרינו אותו בישראל? אתה בטוח. אני בכלל לא זוכרת שמכרנו אותו לטריטוריות כאלה".
אולי הוא הוקרן בלי זכויות, מי יודע.
"כן, נו, ככה זה. בכל מקרה, אני לא מוזיקאית בעצמי לצערי, אבל אמא שלי ניגנה בגיטרה, הייתי נשואה למוזיקאי והבן שלי נגן בלוז. מוזיקה בעיני היא האמנות של האלים, ויש רק סימפטום אחד מבחינתי לכך שאני ממש לא מרגישה טוב אם באיזשהו רגע נתון אין לי כוח להקשיב למוזיקה".
במסגרת המסעות שלך עם הסרט, הגעת איתו לפני כמה חודשים גם להקרנה בפסטיבל קולנוע בערבה. איך זה היה לראות אותו תחת כיפת השמיים בלב המדבר?
"נהדר! ובכלל, ממש נהניתי בישראל. אהבתי את האנשים והרגשתי שמתייחסים לנשים הרבה יותר יפה מאשר אצלנו, או לפחות כך זה בפסטיבל בערבה. התאהבתי במדבר ואני ממש מחכה לחזור אליו".