(בסרטון: יוסי פיין מספר על העבודה המשותפת עם דיוויד בואי)
בחיי תמיד אירע משהו מיוחד ואישי שנלווה לאירועים אחרים הקשורים אל דיוויד בואי. בניגוד להאזנה לאגדות אחרות כמו ג'ון לנון, בוב דילן והרולינג סטונס - חשתי שהמוזיקה של בואי מתנגנת רק אליי, במין יחס וטיפול אישי, גם אם ידעתי שמדובר בתקליט שמכר כבר עשרות מיליונים והפך לנכס ציבורי. זו תמיד אותה תחושה של אתה והוא. לבד.
בתחילת העשור הקודם, בזמן שירותי הסדיר בגלי צה"ל, הסכר נפתח; הותר לחיילים לטוס לחו"ל, לאחר תדריך בטחוני ואישור מיוחד כמובן. במקביל, דיוויד בואי יצא לסיבוב ההופעות "Reality Tour", שיתברר, בעתיד, כסיבוב ההופעות האחרון בחייו. הרבה לפני הדיונים על בריחת מוחות והנהירה לברלין, עליתי לטיסה לבירה הגרמנית, ולא לפני שצפיתי בסרט "כריסטיאנה א?ף", המספר על נערה גרמניה, מעריצה של בואי ועל עלילותיה האישיות הדרמטיות-טרגיות בברלין, המתרחשות סביב הופעת האייקון בעיר. תקף אותי צורך עז לראות אותו דווקא בברלין, העיר בה בחר לגור בסוף שנות ה-70. חשתי כי מדובר בלא פחות משליחות.
בברלין בואי יצר יחד עם מפיק העל בריאן אינו, ועם טוני ויסקונטי, איגי פופ וחברים נוספים את טרילוגיית ברלין ("Low","Heroes" ו-"Lodger"), שלישיית אלבומים שיצאו זה אחר זה, והושפעו משריקות הכדורים שנורו מהצד המזרח-גרמני של החומה ומהצבעים החומים-אפורים של העיר, שגם הם, בדרך לא מוסברת, חלק אינטגרלי מהיופי שלה. בזכות הטרילוגיה, נחשפתי לספקטרום של תחושות שטרם הכרתי ונפתחתי לז'אנרים מוזיקליים רבים, שעיצבו את הטעם שלי ועידנו את המתווה המוזיקלי למה שאנגן בהמשך, ללא הרף, ברדיו הישראלי. רוק אקספרמנטלי, ניו וויב ואלקטרוניקה מוקפדת, לצד שילוב מהפנט של צלילי מזרח-מערב שהוקלטו בהשראת המהגרים הטורקים שחיו בעיר, כולם שם, ב"טרילוגיית ברלין" שניבאה את העתיד, ושבעיני, מהווה ביטוי לאינסוף. קטעים חדשניים ומהפכניים מתוכם נשמעים כאילו יצאו אתמול, או מחר.
ההופעה בברלין ארכה שלוש שעות ורבע וכללה 33 שירים. לא אשכח את הפתיחה עם גרסה מיוחדת ל"Rebel Rebel" ואת הסיום שהלך עד הסוף, בלי להניד עפעף, עם "Ziggy Stardust"; במהלך המופע בוצע גם השיר "Under Pressure", הדואט הטוב ביותר שנכתב בהיסטוריה, כשבתפקיד פרדי מרקורי, הבסיסטית המחוננת גייל אן דורסי.
עם שובי לארץ, נעלתי את עצמי בחדרי, האזנתי לטרילוגיה שוב ושוב, ונרשמתי לקורס למתחילים בשפה הגרמנית. מספר הופעות לאחר מכן, דיוויד בואי ירד מהבמה לצמיתות.
חלפו כמה שנים ורעות, אהבת חיי, ואני, נישאנו לצלילי השיר "Wild is the wind", כמו שתמיד פנטזתי שיקרה. זמן קצר לאחר מכן התעוררתי באמצע הלילה והרגשתי שמשהו חריג מתרחש. תל אביב הוצפה, נחל איילון עלה על גדותיו ונתיביו נסגרו לתנועה. בתום עשור של שתיקה, בואי הפתיע אותנו מחדש; הרבה לפני ביונסה, קניה ווסט וחברים, עם מה שיהפוך לטרנד החדש של עולם המוזיקה אלבום להורדה בהפתעה. אקט זה ימתג אותו רשמית, גם כמהפכן בעולם הדיגיטל. תחת הברקים, הברד הכבד והאווירה הדרמטית, יצא לאור "Where are we now?", סינגל הקאמבק של דיוויד בואי שנגע, והפעם בכמעין סיכום בוגר, באותם ימי ברלין. השורה החוזרת בפזמון, "The Moment you know, you know, you know", התכתבה, אולי, עם ניבוי המחלה שלו עצמו.
בשיר "אמריקן פאי", שר דון מקלין על "היום שבו מתה המוזיקה", והתייחס למותו של הזמר באדי הולי. המוזיקה לא מתה אז, בתחילת שנות ה-70, להפך. החלו תהליכי האל-חזור שיובילו למפץ הגדול ולעשור החשוב והמשמעותי ביותר בהיסטוריית הרוק, אותו דיוויד בואי עמד לעצב, לטלטל ולהמציא למעשה מחדש, בשתי ידיו ובאינספור הזהויות שלו.
את השורה מ"אמריקן פאי", תמיד ייחסתי ליום שבו דיוויד בואי עצמו יפסיק ליצור, והיא התנגנה בראשי ללא הרף כאשר הופיעו באייפון מספר לא מבוטל של הודעות וואטסאפ, פוסטים וציוצים נדהמים, שהודיעו על מותו וקטעו את ההאזנה השלישית במספר שלי, באותו המכשיר, לאלבום החדש שלו שיצא כמה ימים קודם לכן.
טקס האשכבה האישי של אגדת הרוק, בא לידי ביטוי בכיכובו בשני קליפים ובאלבום מרהיב. ומעבר לאמנות, יצירת מופת בפני עצמה היא הדרך בה ניווט את סיום התקופה שלו, נכון להיום, על כדור הארץ. ובמלאת שבוע בלעדיו, אני שואל את עצמי, אולי המוזיקה לא מתה ביום הזה?
אור צלקובניק הוא מנכ"ל "רדיו ללא הפסקה - 103fm".