כל מי שקרא את ספריו של הנס פאלאדה, ובמיוחד את "לבד בברלין", מכיר היטב את ההיסטוריה. פאלאדה (רודולף דיצן) נרדף על ידי הנאצים, התערער וכתב כמה מספריו הטובים ביותר, בהם רומן הדגל, בשפת קודים בבית הכלא. הוא מת ב-1947, אלא שהשיגעון שאחז בו החל בדיוק עשור לפני כן, אז חתם על חוזה לכתיבת רומן העוסק בחייה של משפחה ברלינאית בין 1914 ל-1933. הוא לא ידע בעת החתימה כי הספר הזה, "גוסטב איש הברזל", יחרוץ את גורלו כאחד מהיוצרים הרבים שיירדפו על ידי המשטר הנאצי.
כמעט 80 שנה לאחר שנכתב וכיובל לאחר שהופץ לראשונה בגרסתו המקורית, רואה "גוסטב איש הברזל" אור גם בעברית. על התרגום אמונה יוסיפיה סימון, שתרגמה את כל ספריו של פאלאדה בעשור האחרון, כמו גם את "החבורה מברלין" (שאמנם נכתב על ידי ארנסט האפנר, אך רוח התקופה וסגנון הכתיבה מחייבים להכניסו תחת אותה קורת גג). זהו אפוס רחב-יריעה על גוסטב האקנדאל, אשתו וחמשת ילדיהם, שלושה בנים ושתי בנות, מתחילת מלחמת העולם הראשונה ועד 1933, שנת עליית הנאצים לשלטון.
כמו מרבית ספריו האחרים של פאלאדה, גם גוסטב האקנדאל לא נוצר יש מאין, אלא מבוסס על דמות אמתית, של גוסטב הרטמן, עגלון ברלינאי בעל צי כרכרות, שראה כיצד העסק שלו שוקע בשל התפתחות המכונית. ב-1928 החליט הרטמן, לו יצאו בגרמניה מוניטין כאחד העגלונים המובילים, לרכוב בכרכרה מברלין לפריס - צ'רלס לינדברג בזעיר אנפין. אלא שלינדברג (שההשוואה בין הרטמן לבינו מוזכרת מפורשות בספר) העלה את קרנו של כלי תחבורה חדש ושינה הלכה למעשה את ההיסטוריה, בעוד הרטמן רק זכה ב-15 דקות של תהילה, בטרם שקע אמצעי הרכיבה הציבורית לבלי שוב.
ברומנים האחרים של פאלאדה היתה נגיעה אישית מובהקת. אפילו "לבד בברלין", שנשען על סיפורם של מתנגדי המשטר אוטו ואליזה המפל, היה פיתוח נרחב ל"בארצי הזרה לי", רשימות אוטו-ביוגרפיות אותן כתב שלוש שנים לפני כן. לא זה המקרה ב"גוסטב איש הברזל". זהו אולי הרומן היחיד של פאלאדה שבו הוא לא מתמסר כליל לדמויות, לעתים אף מנותק מכל רגש. התחושה היא כי גם אם הסיפור נסוב סביב עלילה אמתית, הוא בדיוני לחלוטין. בניגוד, למשל, ל"מי שאכל פעם אחת מצלחת פח", שמבוסס על הבדיה אך מצטייר כמציאותי.
בספר 759 עמודים (עוד נגיע גם לזה), אולם המעניין ביותר הוא דווקא מה שלא נכתב בו. ניכר ש"גוסטב איש הברזל" נועד בעיקר לרצות ונוצר מלכתחילה כממוסחר יותר. לא נראה שפאלאדה כתב אותו מדם לבו. הנאצים ציפו כי יהלל וישבח את משטרם, אולם למרות הביקורת הנוקבת כנגד הקומוניסטים, פאלאדה אינו מזכיר, בוודאי שלא באהדה, את עלייתם הקרובה לשלטון. באופן מרומז הוא אף תוקף אותה, למשל דרך אריך, בנו המפוקפק של גוסטב: "הוא הוכיח לעצמו, לאביו ולעולם כולו שחייבים להיות רעים כדי לנצח. כל מה שסיפרו לו בעבר על טוב לב ועל אהבה לא היה אלא שקר. אתה חייב להיות רע בעולם הזה ורק העולם הזה קיים! הרעים התקדמו, הטובים התפגרו".
למרות ההצלחה לתרגם שוב את המקור ולהגיש לקורא את המוצר הראשוני, שנכתב לפני השינויים שנעשו עבור המשטר הנאצי, ריחוקו של פאלאדה מהדמויות פוגע מאוד ברומן. הוא גולל בפירוט את סיפורם של שבעה בני משפחה, אולם הדמות השלמה והמרתקת ביותר שלו היא דווקא זו של אויגן באסט, סרסור עלוב שמנצל את הבת אווה. פאלאדה, כפי שהדגים ב"מי שאכל פעם אחת מצלחת הפח" ו"השתיין", התחבר לפושעים קטנים והכיר כל בלטה בבית המעצר "מואביט" שבמזרח ברלין. ניכר שהוא קרוב לבאסט המפוקפק הרבה יותר מאשר לעגלון קשה יום, שרודה במשפחתו בעוד היא רודה בו בחזרה.
אובייקטיבית, קשה לקרוא ספר, כל ספר, שאורכו כמעט 800 עמודים, ממש כשם שכמעט בלתי אפשרי לשמור על ריכוז מלא ולהתלהב משיר בן 13 דקות או מסרט בן חמש שעות. נקודת המוצא הלא מופרכת כלל היא שהכותב יתקשה לשמור על אותה רמה לאורך זמן. כאן נכנס גם האלמנט הסובייקטיבי, זה המיוחס ל"גוסטב איש הברזל". גם בשל חוסר ההזדהות הבולט של פאלאדה עם הטקסט ומשום שנאלץ (או שמא רצה) למרוח את העלילה, מדובר בקריאה שהופכת להיות מאוד מייגעת. לצד האירוניה המוכרת, אחד הסימנים החיוביים החזקים בכתיבתו של פאלאדה, הספר סובל מלא מעט קטעים שראויים להשמטה. המרתון שהקורא מנהל עלול לגרום לו להגיע אל הסוף עם הלשון בחוץ, אם בכלל יצלח את קו הסיום. לספר זה יש חשיבות מסוימת משום שהוא תורם להבנת ההיסטוריה של פאלאדה וגם להבנת ההיסטוריה של ברלין בין שתי מלחמות העולם, אולם כרומן הוא לא פשוט כלל. מומלץ בעיקר לאוהדיו השרופים של פאלאדה, שגם הם יתקשו להגיע לעוצמות ההנאה שהפיקו מ"לבד בברלין" ו"השתיין".
פן-ידיעות ספרים, 759 עמודים/ תרגום: יוסיפיה סימון