בשיא ההצלחה של ערוץ 2, באמצע העשור שעבר, שלוש סדרות מצליחות מיפו את תל אביב מצפון עד לדרום. "רמת אביב ג'" היוקרתית, "הפוך" השינקינאית, ו"פלורנטין" הזרוקה. "שמש" היתה אז הסדרה היחידה שהתרחשה כביכול בבאר שבע, אבל גם היא לא צולמה שם, ואפילו הפרגולה הצהובה שהופיעה בתחילת כל פרק מוכרת היטב לתל אביבים מבית הקפה שבפינת נחמני יהודה הלוי. היו אלו ימים בהם הזחיחות היתה עדיין אופנתית יותר מהזקיפות הלאומית, וקברניטי ערוץ 2, כמו גם היוצרים והמפיקים, חשבו שכל עוד מסעודה באה אל יעלי, אין סיבה שיעלי תיסע לשדרות.
מאז זרמו מעט מאוד מים לכנרת, המחזמר "מאמי" עלה מחדש על הבמה, והרייטינג של ערוץ 2 התעורר בוקר אחד לגלות שהוא בעיצומה של צניחה חופשית. העיר תל אביב, מכורתי ואהובתי, נאלצה להתמודד עם נאצות והשפלות מצד גדולי אומה כגון עוזי לנדאו ואלי ישי (עד היום אני משתין לעצמי באספרסו כל בוקר מרוב בושה). כל אלה ועוד גרמו לנהירה תסריטאית לפריפריות, שהביאה לנו בין השאר את "בנות בראון", "הארמון", "הדימונאים", ועכשיו את "פונדק החלומות", סדרה בת שישה פרקים שספק מתעדת ספק מביימת את קורותיהם של עובדים בפונדק רימון.
האמת היא ששמחתי לקראת הסדרה. מזה זמן מה אני מתכנן טיול למכתש רימון, וחשבתי שהסדרה תספק לי הצצה מועילה לחיי המקומיים. האם בא הקולמוסן על סיפוקו, אתם בטח שואלים? ובכן, קשה לומר.
יש משהו נצלני בחדירה לחיים של אנשים "אמיתיים", ובניסיון להפיק מהחומרים המרכיבים את חייהם דרמה. האנשים ה"רגילים" (למרות שבשבילי כל אחד הוא מיוחד) הופכים לשחקנים, ולא תמיד שחקנים טובים או מעניינים מספיק. היוצרים חייבים לגלות סופר-רגישות בשביל לא להציג את גיבוריהם באופן נלעג, ולא תמיד מצליחים. חוץ מזה, מה אנחנו אמורים לחשוב עכשיו על כוכבי הטלוויזיה ששירתו אותנו עד כה - האם הם לא היו אמיתיים? האם אנו אמורים להניח עכשיו שדן תורג'מן לא אמיתי כשהוא אומר ליהודה לוי שהוא אוהב אותו? שששון גבאי בתפקיד עורך דין סיטון לא מתכוון לכל מילה שהוא אומר? הרי זהו שבר אידיאולוגי.
"פונדק החלומות" שייכת לז'אנר הדוקו-סופ, מושג המלחים בין אופרת סבון לדוקומנט (או בעברית: "אס"תי אופרת סבון תיעודית). טשטוש הגבולות שבין תיעוד לבדיון מעסיק הרבה יוצרים בשנים האחרונות ואחראי לכמה תוצרים מעולים במיוחד ("האידיוטים" ו"גאמו" בקולנוע; "משפחת אוסבורן" ובמידה מסוימת גם "ראשון בשער" בטלוויזיה). לדעתי "פונדק החלומות" סובלת קצת מעודף "סופ" לעומת מחסור מסוים ב"דוקו", והשיאים הדרמטיים שעוקבים אחד אחרי השני בצפיפות יוצרים לפעמים דביקות וחוסר אמינות. דווקא בסצינות שבהן העלילה מקרטעת, והמצולמים לא לגמרי בטוחים אם הם משחקים או לא, הסדרה חודרת לאותו אזור דמדומים הזוי, שהוא סוד הקסם של הז'אנר.
הדבר הכי טוב שאני יכול לומר על הסדרה - בשיא הרצינות - זה שאחרי צפייה בשלושה פרקים עדיין לא ברור לי אם היא ממש מחורבנת או ממש מעולה. באופן אישי, קשה לי לדמיין את החיים האמיתיים כדרמה אינטנסיבית. בשבילי הם תמיד דמו יותר למקבץ של סצינות עלילתיות מסרטי פורנו. "פונדק החלומות" מספק כמה קטעים כאלה, של חובבנות מעושה במובן החיובי של המילה. הסדרה אמנם לא ממצה את הז'אנר שבתחומו היא פועלת, אבל ברגעים הטובים שלה היא קוראת איזשהו תיגר, או תיגרון, על הזרם המרכזי של הטלוויזיה הישראלית. והכי חשוב: היא לא עוסקת בחבורה של צעירים תל אביבים משועממים.
* "פונדק החלומות" משודרת בערוץ 2 בימי שישי ב-19:15
רפרפת פריפריה
10.10.2002 / 11:59