מיס פלקט

מעולם לא קראתי ספר של עירית לינור ואני גם לא מתכוון. הדמות הציבורית שלה מאז ומתמיד כל כך דחתה אותי, שאני משוכנע שאם היא כבר עירית לינור אזי הדבר בהכרח אומר שהספרים שלה יהיו בבואה מסוימת של אישיותה. נכון, הכותבים האהובים עלי תמיד היו חראות של אנשים – שקרנים, גנבים, כולרות, דרעקים, שוביניסטים, נרקומנים, אובססיבים, סוטים ומשוגעים – אבל הם לא היו קשקשנים, אופורטוניסטים, יחצנים, פופוליסטים ואגרסיביים, כל התכונות שהופכות אותך לאחלה שלי יחימוביץ' אבל לא למי שעשוי להנפיק יצירות מופת או סתם ספרות הגונה.

צפיתי ב"בנות בראון" בידיעה שזהו מוצר עירית לינורי. הספר עליו מבוססת הסדרה יצא זה לא מכבר, את התסריט כתבה לינור והיא אף חתומה על הבימוי. השתדלתי לשפוט את "בנות בראון" באובייקטיביות ולפי פרמטרים המנותקים לחלוטין מההישגים הספרותיים של לינור. לא בטוח שהצלחתי, אבל מצד שני "בנות בראון" היא לא כזאת מציאה גדולה, כך שאין לי על מה להתנצל.

רק לשם קיצור התהליך, הנה מה שכתוב על אודות הסדרה בגב קלטת הפרומו שנשלחה אלינו: "שלוש נשים יוצאות להילחם על מה שחשוב להן: על אדמתן, ועל אהבתן. זהו סיפורן של בנות בראון, סיפור חייה של משפחה אחת, על משבריה ואהבותיה. הסדרה בת 8 פרקים, משתרעת על פני 8 שנים מ-1985 ועד 1992, כשברקע: מלחמת לבנון, מותו של מנחם בגין ועלייתו לשלטון של יצחק רבין. הדרמות האנושיות, שזורות וקשורות לתהליכים שעברה החברה כולה, אך רובן ככולן מתמקדות ברגשות המניעים את העולם: אהבה, תשוקה, קנאה, שנאה ותאוות בצע".

על פניו, אני חייב להודות, נשמע מסקרן. ודבר אחד אתה לא יכול לקחת מ"בנות בראון" – היא באמת מסקרנת. אם לינור קיוותה ליצור סדרה שתיאלץ אנשים לעקוב אחריה שבוע אחר שבוע, היא יכולה להיות מבסוטית. עם צוות שחקנים שעשוי להיקרא אנסמבל (ירדן בר כוכבא, אסי דיין, ליאור אשכנזי, חלי גולדנברג, רוזינה קמבוס, רבקה מיכאלי ונתי רביץ) ושטיח של תסריט, "בנות בראון" היא אופרת סבון בינונית שסוחטת מעצמה את המיטב. הישג טלוויזיוני לא מבוטל בקרב אנשים שלא קוראים "הארץ".

סטייה קלילה מהנושא. זיידי סמית, סופרת בריטית צעירה ממוצא הודי, כתבה לפני כשנתיים את “White Teeth”, רומן ביכורים מרהיב ושאפתני (סמית היתה בת 25 כשהספר יצא) המגולל, החל מהסבנטיז, את סיפור חייהן של שתי משפחות, משפחת איקבל ומשפחת ג'ונס, לאורך שלושה עשורים. סמאד איקבל הוא מהגר בנגלדשי הנשוי לאלסנה, נערה הודית הצעירה ממנו בכמה שנים טובות מאוד, וארצ'י ג'ונס הוא בן מעמד פועלים בריטי טיפוסי הנשוי לקלארה, בחורה ג'מייקנית ועדת יהווה שחסרות לה כל השיניים הקדמיות.

“White Teeth”, אחד מרבי המכר הענקים בשוק המו"לות הבריטי בשנים האחרונות, כמו "בנות בראון", זכה לגירסה טלוויזיונית בדמות מיני סדרה של ארבעה פרקים שהופקה לאחרונה על ידי הבי.בי.סי. יצא לי לראות את שני הפרקים הראשונים, ולמרות שאני חושב שזה לא ממש הוגן להשוות בין השניים ואפילו די פרובינציאלי, הרי שיש כמה נקודות השקה בין "בנות בראון" ל-“White Teeth” (סדרות הטלוויזיה. את "בנות בראון" הספר, כאמור, לא קראתי, אבל יש לי תחושה שהוא נופל בהיקפו וחוזקו מהאפוס המרגש של סמית), שמעניין לבדוק על פיהן את ההבדלים בין מעשה אמנות לחלטורה.

שתי הסדרות, שתיהן סדרות דגל עכשוויות של הערוצים הרלוונטיים, מתמקדות בתא משפחתי ספציפי, שתיהן מתרחשות ומשתרעות על פני תקופות כמעט חופפות (האחת בין השנים 85' ו-92' והשנייה לאורך שלושה עשורים, החל משנות השבעים), שתיהן מתמקדות באהבה נכזבת (אהבתה של חלי בראון לגבי אל מול אהבתה של איירי ג'ונס, נערה שמנה ומכוערת, למילאט איקבל, הבן הבכור במשפחה וזיין לא נורמלי), משברים, אהבה, תשוקה, קנאה, שנאה ותאוות בצע. בקיצור, כל המרכיבים הקלאסיים בצרה הצרורה שהיא המשפחה הגרעינית במאה העשרים. "בנות בראון" והבלבלות שממלאות את חייה של משפחה אשכנזית-ציונית במושב, ו“White Teeth” עם כל המטען הכבד של בני מהגרים במשפחות מעורבות בלונדון.

אבל, יחי ההבדלים בין שתי סדרות הטלוויזיה. “White Teeth”, בכיכובו של אום פורי הגדול ("מזרח הוא מזרח", "בני הפנאטי"), היא יצירה מהודקת ומחושבת, הדמויות שלה כבדות משקל ומייצגות בכל משפט שלהן עולם ומלואו של קונפליקטים תרבותיים, היא נראית מצוין (ארט משובח – המעבר בין העשורים בהן מתרחשת העלילה נעשה בשיא ההקפדה והדקדקנות), משוחקת נהדר, והמתח הנראטיבי שלה בנוי על תסריט אנושי ודיאלוגים מפותחים, ולא על מי עשה מה למי ומי נכנס להריון מחבר של מי.

"בנות בראון", לעומת זאת, היא סיפור אחר לגמרי. אם אלוהים נמצא בפרטים הקטנים, הרי שללינור אין אלוהים. חוסר תשומת הלב ב"בנות בראון" הוא ממש מדהים. סדרה המתרחשת בתקופות זמן שונות דורשת אותנטיות מסוימת. "בנות בראון" לא מספקת אותה בגרוש – הפרק הראשון, המתרחש ב-85', נפתח בשוט שבו רבקה מיכאלי עוטפת צלחת בגליון יום שישי צבעוני של "מעריב" (פורמט כזה לא היה קיים בשנה האמורה), ליד בית החולים בו חלי עובדת מסתובבות, באותה שנה, מוניות ומכוניות מדגמי ניינטיז והלאה, חלי טוחנת באגט (באגט צרפתי? באייטיז? ועוד בפיה של מושבניקית?), היא מציעה לגבי ללכת לקולנוע לראות איתה את "ספלאש", "אמדאוס" או "השוטר מבוורלי הילס", כולם יצאו ב-84' (אבל אולי הם התכוונו ללכת לסינמטק). חלי מתקשרת לדירתו של גבי, היא אוחזת בטלפון חוגה ואילו הוא משוחח איתה בטלפון מקשים חדש, בפרק של 86' הם עוברים ליד טלפון ציבורי שעובד על כרטיסי טלכרט, ואני עוד לא מדבר על הלבוש העדכני שכולם לובשים כאילו הם לא חיים בשנות השמונים. מלבד זוג נעלי קיקרס אחד שמצליח להזכיר את הפריקיות האייטיזית בצורה משכנעת, מדובר בחלטורה מצמררת. גם אם פה ושם אנחנו רואים מראות שהיו יכולים להתמקם בשנות השמונים באותה מידה שהם היו יכולים להתרחש לפני חצי שעה, זה לא מספיק טוב. ובשביל פלאפון פרימיטיבי ומגודל אחד בתור פריט האייטיז הבולט, לא כדאי לשלם משכורת