"מכונת הכסף", שהגיע אמש (חמישי) לאקרנים בישראל, מועמד השנה לחמישה פרסי אוסקר: כולל בקטגוריות מרכזיות בסדר הגודל של הסרט, הבמאי והתסריט המעובד הטובים ביותר. מפתה היה להוסיף משפט על סיכויי הזכייה שלו, אבל אם יש דבר אחד שהצפייה בו מלמדת, זה שאין טעם בנבואות. אחרי הכל, לאורך ההיסטוריה, ממילא כמעט אף אחד לא מצליח אף פעם לחזות שום דבר: אפילו אם זה משהו שנוגע לכולנו, כמו למשל התפוצצות בועת הנדל"ן האמריקאית ב-2008, שהדרמה הקומית הזו עוקבת אחר הנסיבות מאחוריה, ומתארת כיצד הובילה לקריסת הכלכלה בארצות הברית ולמשבר גלובלי.
לפחות לפי מה שמתאר הסרט, הכתובת היתה על הקיר, ובכל זאת רק איש אחד טרח להביט בה ולקרוא אותה: כלכלן בשם מייקל בארי, בגילומו המצוין של כריסטיאן בייל, שבדק לעומק את הנתונים והבין עד כמה מופרכת האמונה הרווחת ביציבותו הבלתי ניתנת לערעור של שוק הדירות. לכן, בעת שכולם חזו כי הוא ימשיך לפרוח, הבין מנתץ המיתוסים כי פירמידת הנדל"ן עומדת להתפרק בהקדם, ותפיל יחד עמה את מה שהחזיקה על כתפיה. לא פחות מאשר המשק כולו. כולם צחקו לו בפרצוף, אבל הוא היה כה בטוח בצדקת נבואתו, עד שהקריב את המעט שנותר משמו הטוב ואת כל הונו כדי להמר נגד הכלכלה האמריקאית בפרוצדורה מסובכת הידועה בעברית כ"מכירה בחסר" (ובאנגלית: To Short, ומכאן שמו המקורי של "מכונת הכסף", "The Big Short").
כיוון שכמו כל הגיבורים הקולנועיים בימינו, גם בארי סבל מאספרגר, הוא לא היה בקשר עם אף אחד אחר, אבל השמועות על מעשיו הגיעו לעוד כמה חבורות מהמרים, שאת השותפים בהן מגלמים היטב בראד פיט, ראיין גוסלינג, סטיב קארל ואחרים, וגם הם הלכו בדרכו. אך אפילו אז, השמועה לא התפשטה כאש בשדה-קוצים, אלא נותרה כסוד בחדרי-חדרים. 99.9 אחוז מהציבור האמריקאי המשיך לרקוד על סיפון הטיטניק, ורק בודדים ראו את הקרחון והבינו מה הולך לקרות ולמה. "מכונת הכסף" הוא הסיפור שלהם.
יש כמה דברים מיוחדים בדרך בה מציג היוצר אדם מקיי את הסיפור הזה. קודם כל, הפיזור העלילתי: בקולנוע האמריקאי המסחרי, נהוג בדרך כלל להתלוות לגיבור אחד, וגם כשיש כמה דמויות, הגורלות שלהן תמיד מצטלבים אט-אט, עד שהן נפגשות בסופו של דבר בטיימס סקוור בערב השנה החדשה או משהו כזה. כאן, באופן שלרוב שמור לכתבות מגזין או לדוקו, ההתרחשויות השונות פועלות בקווים מקבילים, ולעתים משיקות אמנם, אבל לא מתמזגות. במקום לצמצמם את המניפה כנהוג בהוליווד, "מכונת הכסף" רק מרחיב אותה, מה עוד שהוא גם שולח את גיבוריו לשטח ומפגיש אותם עם כל השחקנים בכלכלה האמריקאית: מהאנשים שנתנו את המשכנתאות ועד אלה שלקחו אותן, מהבנקאים חסרי האחריות ועד הרגולטורים החנפניים שלא טרחו לפקח עליהם כהלכה. מהלך זה הופך את התוצאה לאמינה, עשירה, מקיפה ומספקת יותר, ומספק לנו נקודת מבט פנורמית על מה שקרה. וכך, בשעתיים, מצליח הסרט לדחוס את מה שיכול היה לשמש גם חומר למיני סדרה ובה תריסר פרקים.
נקודה מעניינת ומיוחדת נוספת היא העמימות המוסרית של הסרט, שבנוי בחוכמה על התבנית ההוליוודית השגרתית מכולן: סיפורם של אמריקאים בעלי חזון, שהלכו נגד הזרם, ודבקו באמונה שלהם עד הסוף וכנגד כל הסיכויים. כרגיל בדרמות כאלה, אנחנו מזדהים עם הגיבורים, מחזיקים אצבעות ומתפללים שיצליחו: אבל במקרה דנן, המשמעות היא גם להתפלל לקריסתו של המשק. כלומר, "מכונת הכסף" בעצם מכריח אותנו להזדהות עם אנשים שניצחון שלהם משמעו כי מיליוני אמריקאים יאבדו את ביתם ואת עבודתם. זה מעלה את השאלה: מי בעצם הטובים והרעים בסיפור הזה? הבנקים, שיצרו את הפירמידות, בטח לא בצד הנכון; אבל גם הדמויות הראשיות כאן, שהימרו נגד המשק כולו ולכן גם נגד האזרח הקטן, וצברו רווחים מן המפלה שלו, אינן קדושות. אז התשובה היא שאין כאן שחור ולבן, ולאן שלא יברח הצופה, הוא בסופו של דבר יזדהה עם דמות מושחתת במידה מסוימת.
עוד יתרון של "מכונת הכסף" הוא זהות הבמאי: אדם מקיי, שגם כתב את התסריט עם צ'רלס רנדולף על פי ספרו של מייקל לואיס, מי שכתביו כבר היו בסיס לדרמת הבייסבול "מאניבול", גם כן בכיכובו של בראד פיט, וכן ל"הזדמנות שנייה", שהביא אוסקר לסנדרה בולוק. זהו כבר הסרט העלילתי הארוך השישי של הקולנוען, אבל הראשון שזוכה להערכה, כיוון שחמשת הקודמים השתייכו לסוגה בה נוטים התקשורת והממסד לזלזל: הקומדיה.
לכן, קל היה להתעלם מכך שכבר בלהיט בסדר הגודל של "החבר'ה האחרים" (2010), למשל, מקיי שילב בצד הפאנצ'ים והסלפסטיק גם לא מעט ביקורת על וול-סטריט. ובדיוק כפי שבמהתלות של היוצר היה ממד אקטואלי, רציני ונשכני, אז גם בדרמה הראשונה פרי עטו יש לא מעט הומור, מה שכמובן מעשיר אותה עוד יותר, והופך את חווית הצפייה לקלילה וזורמת, למרות גודש וכובד חומרי הגלם. בשל כך, התוצאה גם חפה מן הפאתוס שיש לעתים ליצירות על רגעי מפנה בהיסטוריה, ובמקום חשיבות עצמית, יש בה בעיקר אירוניה ומודעות.
נוסף לכך, עברו המקצועי של מקיי מתגלה כיתרון בפרויקט מסוג זה. קומדיות מבוססות הרי על דיאלוגים ועל דמויות, ולכן הוא יודע איך להביא את האנושיות לסרט אסונות אפי מסוגו של "מכונת הכסף", שעלול היה להיות לא יותר מרצף של ספרות מרצדות וסצנות בהן המון אדם צובא על הבנקים. בתוך כל הדרמה הלאומית הגדולה ומתוך כל המספרים, משכיל התסריטאי-במאי לבודד את המחוות הקטנות ואת הסיפורים האישיים.
צריך יותר משתי כפות ידיים כדי לספור את הדמויות המרכזיות כאן, ובכל זאת כל אחת מהן מאופיינת היטב: הדושבאג, התמהוני, הפסימיסט, זה שלועס מסטיק כל הזמן, זה שבכל סיטואציה תמיד מחפש איפה יש את מסעדת הפיוז'ן הכי טובה בסביבה, זה שאוכל רק ירקות מהגינה, זה שבמצב חירום קודם כל מתקשר להזהיר את אמא שלו ועוד ועוד. בזכות הצטיינותו של הקולנוען בכתיבה ובהדרכת שחקנים, והודות לעבודה המצוינת של כל הצוות, התחושה כאן היא שאנו צופים באנשים אמיתיים, ולא בסתם פיונים קולנועיים המשרתים את התסריט.
לתחושת האותנטיות תורמת גם הבחירה דווקא בצלם בארי אקרויד, עד סוף העשור הקודם שותפו הקבוע של הבמאי הריאליסטי-חברתי הבריטי קן לואץ'. עבודתו התזזיתית והאינטנסיבית כאן משכילה להכניס אותנו היישר לתוך סיר הלחץ שעומד להתפוצץ. לאיכויות הצילום, התסריט, המשחק והבימוי מצטרפת גם עריכה מיומנת וקצבית, הדואגת לכך שאף כי "מכונת הכסף" נמשך קצת יותר משעתיים, לא יהיה בו רגע דל.
רק החלטה אמנותית אחת כאן מעיבה על החגיגה. כיוון שהסרט עמוס מושגים כלכליים מסובכים, מקיי עוצר את העלילה מדי פעם ומפנה את הבמה לסלבס בתפקיד עצמם, למשל מרגו רובי מ"הזאב מוול סטריט", סלינה גומז והשף אנתוני בורדיין, הפונים אל המצלמה ומפשטים לצופים את המונחים בעזרת הסברים ברמה של כיתה ג'.
אז נכון, חוץ מהרצון להבטיח את תשומת לבו של הקהל גם ברגעים המשעממים לכאורה, הגימיק הזה נועד לסובב סכין חתרנית בגבה של השיטה: הבמאי לוקח את הסמלים הכי נוצצים של הקפיטליזם כדי לשאת הרצאות על רקבונו. אבל יש בזה גם ממד מתנשא. מי אמר לו שהצופים לא למדו כבר בעצמם על פרקי מפתח בכלכלה? ואולי לא היו בקיאים קודם לכן, אבל קלטו לבד באופן אורגני, מתוך ההתרחשויות בסרט? נכון, זה מסובך, אבל אנחנו יצורים תבוניים כמוהו, אז אם הוא הסתדר, גם אנחנו יכולים.
במהלך הזה יש גם השטחה תרבותית מעליבה. למה מקיי חושב שדווקא סלינה גומז תרתק את הקהל למסך? ואולי יושב באולם צופה שהאלילים שלו הם בכלל קייט בוש ופיליפ רות? שלא בטובתו, "מכונת הכסף" מרגיש לעתים כמו כל אותם מרצים חבר'המנים ומלאי בוז להמון, הסבורים כי אם ידגימו תהליך סוציו-אקונומי מורכב בעזרת משהו שראו אתמול בערוץ 2 זה יסדר להם ציון גבוה יותר במשוב הסטודנטים.
כך או כך, המאמרים המוסגרים המיותרים הללו מגיחים רק פעמים ספורות, כך שהשפעתם לא הרסנית. גם כמה קיצורי דרך עלילתיים מופרכים אינם מבטלים את ערכו של "מכונת הכסף". הוא לא מושלם, אבל בהחלט חכם, מרענן, מעמיק, סוחף ומהנה.
זו הנאה שנמשכת לאורך הצפייה, אך בסיומה נותרת תחושה מדכדכת. הסיום של "מכונת הכסף" כה ביקורתי ופסימי לגבי מה שיקרה בעתיד אם לא יהיו שינויים דרסטיים בחברה ובכלכלה האמריקאית, עד שאין פלא כי הסרט אומץ בחום בידי תומכי ברני סנדרס, המועמד הסוציאליסטי והמהפכני לנשיאות.
למרות הדיון הסוער שמעורר הסרט בארצות הברית, מובן כי המסר שלו רלוונטי גם במדינות אחרות, ואם בכל זאת מישהו מן הצופים בארץ לא ייצא ממנו מודאג דיו, הוא מוזמן מיד עם שובו הביתה להעיף עין בלוחות הנדל"ן המקוונים ולהתפלץ. אז נכון, אמנם בדרך כלל כמעט אף אחד לא מצליח לחזות את העתיד, אבל נראה כי מאחורי הימור מושכל אחד אפשר לעמוד: בעוד חמש שנים, נראה בפרסי אופיר את הגרסה הישראלית של "מכונת הכסף".