פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      החיים עצמם: "משברי גיל" היא סדרה נחמדה ונשכחת על זמניות הקיום

      הסדרה התיעודית של ערוץ 8 מציבה במרכזה את שעון החול ההולך ואוזל, מדגישה את החשיבות של לחיות את החיים. היא עושה זאת באופן מעניין ורווי רגעים יפים, אבל גם כזה שלא מחדש דבר

      החיים עצמם: "משברי גיל" היא סדרה נחמדה ונשכחת על זמניות הקיום
      יחצ

      "העתיד הוא רק קונספט דפוק שאנחנו משתמשים בו כדי להתחמק מלחיות היום"
      (ברנדה צ'נווית', "עמוק באדמה")

      מצחיק שאומרים שהזמן מרפא את הכל. הזמן הוא המחלה הכי גדולה של האנושות, של העולם. מתקתק בלי הרף ובלי רחמים, גובה קורבנות עם כל צעד. הסדרה התיעודית "משברי גיל" של רוני קובן ונילי קלימובסקי בערוץ 8, נראית כמו אחת מהיצירות האלה שעובדות כבר מעצם הנושא שלהן. נדרש בעיקר ליהוק מוצלח שבעקבותיו מציבים את המצלמות ונותנים לדברים לקרות. היא ליקטה מספר אנשים שאין ביניהם הרבה קשר ואיגדה אותם ביחד.

      אלא שיש ביניהם קשר. רופף מאוד אמנם, אבל יש. הזמן המזנב בהם (בנו) הוא כוח מניע עצום ושקט כמעט לכל דרמה שתעלו על דעתכם, ויוצרי הסדרה יודעים את זה. כך סיפורה של אישה בת 80 שאיבדה את בעלה לאחרונה ועוברת לדיור מוגן, כרוך עם סיפוריהם של רקדן בן 29 החושש שבגילו המופלג לתחום הוא יידחק ממנו, של בת 50 שרוצה להגשים את חלומה להיות סטנדאפיסטית, של בת 40 עם שיתוק מוחין שרוצה בן זוג וילדים וכן הלאה. יש כאלה שהנסיבות שלהם הרבה יותר קודרות מאשר של אחרים, אבל בכל זאת כולם (כולנו) קורבנות לאותו אדון אכזר.

      משברי גיל (יח"צ)
      מגשימה מאוחר את החלום. רחלה וייס, "משברי גיל" (צילום מסך)

      כך שיותר מאשר שאנשיה של "משברי גיל" סובלים ממשברי גיל, הם סובלים ממשברי זמן. הגיבורה האמיתית של הסדרה היא הארעיות של החיים; היא זו שמצד אחד מזינה את החרטות ואת האבל על שנים אבודות - מה שעל פניו אמורים להיות תכלית הסדרה - ומצד שני מגלמת את התפוגה האורבת בפועל. ובכל זאת, יש בכך התפזרות שלא מיטיבה עם היצירה. הניסיון לשלוח זרועות לכל כיוון ולכל גיל ולכל היבט מכשיל את היכולת של "משברי גיל" לומר משהו חד ובעל משמעות. יתר על כן, מתוך הדמויות המאכלסות אותה בחרה "משברי גיל" להציג את קשיי גיל 30 באמצעות קונספט שיהיה זר לרובנו (רקדן, כאמור), במקום לזנק על ההזדמנות לומר משהו קונקרטי וגדול על משבר הצעירים בארץ - אנשים שמכלים את שנות העשרים שלהם בלימודים או בחיפושים עצמיים רק כדי לגלות שאלה הובילו אותם לשום מקום ובלי כסף.

      רגעיה היפים ביותר של הסדרה הם אלה שכוללים דווקא את הקשישים. בהיותם עדות לתקרה האנושית, הם מהווים פרספקטיבה נאותה לבחירות של יתר הדמויות. אביו של גילי קצנלבוגן בן 90 ומשהו, מהלך בקושי עם מקל, אבל עדיין צלול ומעניין. אמה של רחלה וייס מתקשה גם היא ללכת ומסתייעת בקלנועית ובבתה שתמיד באה לעזור לה, אבל זה הולך להיגמר כי הבת רוצה לנסות להגשים את חלומה הישן על הבמות ולשם כך עליה לעקור מהצפון אל המרכז. רבקה תדמור, אחות בדימוס שאוטוטו סוגרת שמונה עשורים, שוברת את הלב באלמנותה אחרי עשרות שנים של זוגיות ובית אהוב ומוכר.

      משברי גיל (יח"צ)
      מחפשת. אפרת בן ברוך, "משברי גיל" (צילום מסך)

      הפתיח של הסדרה נפצח עם תמונת פרח מלבלב ואז כומש, ממש כמו שקורה בפתיח המדהים ביופיו של "עמוק באדמה". ואכן הקונספט של שתי הסדרות דומה - שעון החול ההולך ואוזל הוא זה שמעצים את חשיבותם של החיים. לא במובן של עצם קיומם אלא בקונספט של לחיות ולממש אותם בפועל. אבל ההשוואה הזו גם מדגישה - לפחות על סמך שלושת הפרקים הראשונים שלה (מתוך תשעה) - את העובדה ש"משברי גיל" לא ממוקדת, לא מחדשת דבר ולא מותירה חותם. מעט אירוני, בהתחשב בכך שזו שאיפתן העיקרית של רוב הדמויות שמאכלסות אותה.

      אין בכך כדי לומר שהסדרה לא מומלצת. היא מעניינת, קולחת, ניחנה בלא מעט רגעים יפים ובגיבורים שובי לב שקל מאוד להריע להם. הגיוני, הרי הם אנחנו. אבל מאחר שאלה בני דמותנו, קשה לא להצר על כך ש"משברי גיל" לא הצליחה ליצור עבורנו משהו חדש ויוצא דופן מהנושא הכל כך אוניברסלי הזה.


      "משברי גיל" משודרת בערוץ 8 בימים ב'-ד' ב-21:00