פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      לידת עכוז: "האיש שנולד מחדש" מרשים, אבל רחוק מלהיות יצירת מופת מושלמת

      התצוגה של דיקפריו ראויה לכל שבח וגם לאוסקר, אבל בצד קטעים מדהימים, "האיש שנולד מחדש" המהולל מציג גם לא מעט רגעים משעממים, והתסריט שלו לא מספיק טוב

      לידת עכוז: "האיש שנולד מחדש" מרשים, אבל רחוק מלהיות יצירת מופת מושלמת

      קצת פחות מעשרים שנים לאחר שהפך לשלגון בסופו של "טיטניק", לאונרדו דיקפריו שב להילחם באיתני הטבע ב"האיש שנולד מחדש" של אלחנדרו גונזלס איניאריטו, והפעם אינו מתכוון לוותר. הסרט, שעלה אמש (חמישי) לאקרנים בארץ כשהוא נישא על גל של ביקורות משתפכות ברחבי העולם, מתרחש באמריקה הפראית של 1823. הכוכב מגלם בו סוחר פרוות, המותקף בידי דובת גריזלי במהלך מסע של משלחת ציד. היא קורעת אותו לגזרים במובן המילולי ביותר של המילה, בסצנה שכבר רבות דובר בה בחודשים האחרונים, ואכן מתגלה כאחד הרגעים הקולנועיים המדהימים שנראו כבר מזמן. עם זאת, מדובר רק בתחילת צרותיו של הגיבור.

      המתקפה מותירה אותו במצב כה קשה, עד שאנשי המשלחת מגיעים למסקנה כי מותו ודאי ומיידי, וכל שנותר הוא לדאוג להבאתו לקבורה הולמת. אחד מן החברים בה, בגילומו של טום הארדי, לוקח על עצמו את המשימה תמורת הבטחה לתמורה כספית נאה. אך גם כן מסיבות תועלתניות, הוא מועל באמון ומפר הבטחתו, ובמהלך הסתלקותו אף מגדיל עשות ולא רק נוטש את הגיבור למוות, אלא גם רוצח את הילד שלו, בן לאשה אינדיאנית שבעצמה נרצחה בעבר בידי האדם הלבן.

      השקרן הבוגדני והרצחני מניח כי אין כל סיכוי שחברו הנטוש ישרוד וייצא לנקום בו, אבל זה בדיוק מה שקורה. מכאן והלאה, העלילה מזכירה פחות או יותר את "להציל את מארק וואטני", שגם כן מתחרה השנה על האוסקר, רק בלי תפוחי אדמה ומוזיקה קצבית משנות השבעים, ועם מכשולים קשים בהרבה. בין השאר, חוץ מפציעותיו האיומות, ייאלץ הגיבור גם לקפוא מקור, ליפול מצוק, לאכול בשר באפלו נא וכיוצא בכך. חוץ מלהיתקע עם הזרת בשולחן, דמותו של דיקפריו עוברת כאן כל ייסור פיזי אפשרי, בדיוק כמו שאוהבים באקדמיה האמריקאית לקולנוע.

      כיאה לכך, "האיש שנולד מחדש" מועמד אצלה בתריסר קטגוריות, יותר מכל סרט אחר השנה, ובאחת מהן יזכה לבטח: האוסקר לשחקן הראשי הטוב ביותר. זה יהיה הפסלון המוזהב הראשון בקריירה המפוארת של דיקפריו, והוא ראוי לו, ולא רק מסיבות ציניות כמו נכונותו לחוות עינויים גופניים ובכך להשביע את הטעם הסדיסטי של המצביעים, או העובדה שזה סוג של פרס מפעל חיים. מעל הכל, השחקן זכאי לפרגון הזה כיוון שאובייקטיבית ובלי קשר לשיקולים לא אמנותיים, הוא עושה כאן עבודה פנומנלית.

      האיש שנולד מחדש (יח"צ)
      אופנת 2016. לאונרדו דיקפריו ב"האיש שנולד מחדש" (צילומים: יח"צ)

      כבר ב"הזאב מוול סטריט" לפני שנתיים, הוכיח האליל לכל המלעיזים שיש לו גמישות גופנית וקשת הבעות פנים מהסוג שהיו לכוכבי הקולנוע הגדולים ביותר. כאן, דיקפריו ממחיש זאת ביתר שאת. אף שלדמותו כמעט אין דיאלוגים, הוא בכל זאת משכיל להעביר את כל מה שמתחולל בתוכה, בעודה ניצבת בפני האתגרים הנפשיים והחיצוניים האיומים ביותר שאדם יכול לפגוש.

      לנוכח יכולותיו, מותר בהחלט לגלוש למחוזות הניים-דרופינג וההשוואות המופרזות, ולהגיד כי הופעתו של היפיוף האמריקאי עומדת בשורה אחת עם התצוגות של קלאוס קינסקי, מי שכיכב ב"אגירה זעם האלים" ו"פיצקרלדו" של ורנר הרצוג, עוד שני אפוסים על כוחו של הטבע, שסרט זה שאב מהם השראה ברורה ומוצהרת. כמוהו, גם דיקפריו מצליח להפוך כאן את פניו ליצירת אמנות בפני עצמה: מעוותת, מטורפת, מהפנטת, לא אנושית. הבמאי איניאריטו והצלם הקבוע שלו, עמנואל לובצקי, מודעים לכוח שיש בפנים הללו ומנצלים זאת היטב באמצעות שימוש מרובה בתקריבים.

      איניאריטו ולובצקי, שניהם זוכי האוסקר בשנה שעברה על "בירדמן", גם מיטיבים להשתמש בנופים בהם צולם הסרט. בחודשים האחרונים כבר התפתחה מיתולוגיה שלמה סביב ההפקה של "האיש שנולד מחדש", וקצרה היריעה מלהיכנס לעוברי הקורה. ממילא, סביר להניח כי כמו במקרים של אותו "פיצקרלדו" ושל "אפוקליפסה עכשיו", למשל, גם כאן הצילומים התובעניים והכאוטיים עוד יהיו בסיס לדוקו שיגולל את כל סיפורי ההקרבה של אנשי הצוות. בינתיים, אפשר לומר כי ההתעקשות של השניים לעבוד אך ורק עם תאורה טבעית, שלג אמיתי וכיוצא בכך בהחלט ניכרת ומצדיקה את עצמה, והתוצאה היא כמה קטעים מפעימים. אותו עימות מפורסם עם הדובה, מדהים ככל שיהיה, אינו גולת הכותרת, ואחריו מגיעים עוד שלל מעמדים שגם כן גורמים לצופה לקפוץ במושבו ולצעוק "וואו".

      כל זה עלול היה להיות סתם פורנו של כאב ורהב ריקני, אך ב"האיש שנולד מחדש" יש גם תוכן. כמו כל הסרטים הגדולים על אמריקה בתקופתה הפראית, למשל "הקלפן והיצאנית" ו"שערי החופש", גם הוא מתאר כיצד מראשיתה התבססה המדינה על ניצול, דיכוי והשחתה. מי שקרא השבוע על המתרחש בפלינט שבמישיגן, בה הורעלו תושבים עניים משתיית מים כתוצאה מהזנחה ושחיתות שלטונית, יוכל למצוא כאן הדים ושורשים לסיפור האקטואלי. ההתנהלות של ראשי משלחת הציידים וסוחרי הפרווה בה שותף הגיבור מביאה לפגיעה במשאבי טבע, רצח של ילידים ועושק של החברים בה, אז אם כך נבנתה האומה, מה הפלא שעל היסודות הללו היא עדיין עומדת?

      האיש שנולד מחדש (יח"צ)
      פורנו של כאב, או סרט עם עומק היסטורי-כלכלי-חברתי? מתוך "האיש נולד מחדש"

      העומק הכלכלי-חברתי מעמיק גם את הדמות שמגלם הארדי, והיא למעשה המעניינת כאן. הטיפוס הנבזי נתון במלחמת הישרדות, כלכלית במקרה זה, והוא אמנם דופק את הגיבור, אבל בסופו של דבר נדפק בעצמו בידי המערכת. מדובר לכאורה בארכי-נבל של הסרט, אבל אין זה "איש רע" קלאסי, שכן מניעיו אינם בהכרח רשעות טהורה, אלא תולדה של הנסיבות הבלתי אפשריות באותה תקופה, והמוטיבציה העיקרית שלו בכל רגע נתון היא להבטיח שיהיה לו כסף לחיות. התנהגותו מעוררת סלידה, ובכל זאת אי אפשר שלא לראות גם בו קורבן. בכלל, הגבולות הערכיים כאן מטושטשים וקשה לבוא בטענות למישהו. אפילו אותה דובה תוקפנית הרי בסך הכל פועלת מתוך אינסטינקט הגנה על גוריה.

      כך שמעבר להישג החזותי, יש ל"האיש שנולד מחדש" גם פואנטה, ולכאורה השילוב הזה בין צורה ותוכן היה אמור לאשש את מעמדו כסרט מושלם, כפי שרבים הגדירו אותו בחודשים האחרונים. אך האמת היא, כי הוא רחוק משלמות. חומרי גלם מרשימים בסדר הגודל של הגיבור המהפנט, המסר הביקורתי החד וכמה סיטואציות מרתקות מאוחדים כאן בידי תסריט רופף, כך שכל המגדל הקולנועי הזה עומד על כרעי תרנגולות, ומתפרק לעינינו פעם אחר פעם.

      אין זה פלא כי "האיש שנולד מחדש" קיבל מועמדות לאוסקר כמעט בכל קטגוריה אפשרית, חוץ מהתסריט. זה דבר חריג, כי בדרך כלל סרטים שנחשבים גדולים מקבלים הערכה גם על עבודת הכתיבה שלהם, ולראיה רק סרט אחד בחמישים השנים האחרונות קטף את הפסלון המוזהב בלי להיות מועמד על מלאכת התסריטאות (ואגב, בצירוף מקרים מופלא, זה היה "טיטניק").

      אז נכון, לא צריך להתייחס בחרדת קודש לבחירות של חברי האקדמיה. ובכל זאת, אם אפילו גוף שבא בגישה אוהדת כזו ל"האיש שנולד מחדש" התעלם כך מאיכות הכתיבה שלו, זה אומר משהו. ואכן, יש בעיה קשה בתסריט שהתקין איניאריטו יחד עם מארק סמית, בהתבסס באופן חופשי על רומן של מייקל פונקה, שכשלעצמו מבוסס בצורה כזו על סיפורו של סוחר בשם יו גלאס, שכבר היה בעבר השראה לסרט זניח למדי מ-1971.

      אפשר רק לדמיין איזה מטעמים האחים כהן, למשל, היו עושים מיסודות עלילתיים שכאלה. בידיים של איניאריטו, לעומת זאת, התוצאה פחות מספקת. בדיאלוגים אין שמץ של תנופה, קלאסה, שנינות או ברק, ואף משפט כאן לא נחרת בזיכרון. הקשר בין הגיבור לבנו אמור לספק לסרט את המטען הרגשי, אך אינו משכנע, וחוץ מהדמויות שמגלמים דיקפריו והארדי, אף דמות כאן לא מעניינת.

      האיש שנולד מחדש (יח"צ)
      לא משכנע. מתוך "האיש שנולד מחדש"

      כמו כן, לאורך כל הדרך אין כאן טיפה של הומור או אירוניה, ומנגד ניכרת יומרה, חשיבות עצמית וזעם קדוש. אך הניסיון להפגין תקינות פוליטית ולתקן עוולות היסטוריות מתאפיין דווקא בשטחיות, בצדקנות וביחס פטרוני למדי לאינדיאנים. המפגש בינם לאדם הלבן גם מוסיף לסרט אספקטים רוחניים, והניו-אייג' בגרוש הוא כבר תוספת אחת יותר מדי, כך שהתסריט פשוט קורס תחת עומס הרעיונות. חמור מכל, העלילה מתמשכת שלא צורך, ו"האיש שנולד מחדש" נמרח על פני 156 דקות, לא מעט מהן רגעים מתים. לכן, בסופו של דבר, הוא משעמם לא פחות מאשר מרהיב.

      כל זה לא נאמר חלילה כדי לבטל את ערכו של האפוס, ובטח שלא את התשוקה של יוצריו לקולנוע, את כישרונם ואת המאמץ שהשקיעו. אבל למרות זאת ולמרות אותה התקוטטות מטלטלת עם הדובה, ההתלהבות ממנו נראית מוגזמת. תנו לדיקפריו את האוסקר בלי לחשוב פעמיים, אבל לקרוא ל"איש שנולד מחדש" יצירת פאר חד-פעמית? לא דובות ולא יער.