גם השנה, כל להיטי עונת האוסקרים עלו לאקרנים בארץ כשהם כבר נושאים עמם מטען כלשהו. התחרות קשה, אך מכל אלה, נראה כי "הבן של שאול" מחזיק על גבו את התיק הכי כבד. הפייבוריט ההונגרי לזכייה בקטגוריית השפה הזרה לא סתם הוגדר כיצירת פאר מונומנטלית, אלא גם כאבן דרך היסטורית: אחד מסרטי השואה הגדולים והחשובים אי פעם, אם לא הגדול והחשוב שבהם; פריצת דרך מטלטלת בייצוג הקולנועי של מחנות ההשמדה. יותר משבעים שנים לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, ואחרי שכל כך הרבה סרטים כבר ניסו לפצח איך אפשר להתמודד עם הזיכרון שלה, ברור כי צריך להדליק משהו מיוחד אצל המבקרים ואנשי התעשייה כדי לזכות בהגדרות כאלה.
ברור גם כי לתארים אלה יש, או אמורה להיות, משמעות מיוחדת בעיני הקהל בארץ. אך למרות זאת, ואף שהיוצר לסלו נמש פיתח את תסריט "הבן של שאול" בחממת הקולנוע בירושלים, רק אמש (חמישי) הוא עלה כאן, בלי שאפילו הוקרן קודם לכן באחד הפסטיבלים המקומיים. תשעה חודשים היו צריכים לעבור מאז הקרנת הבכורה שלו, במסגרת התחרות הרשמית של פסטיבל קאן, כדי שנוכל להתרשם ממנו גם פה ולבחון אם צדקו מי שקשרו כתרים לראשו.
כפי שמשתמע משמו, עוקב הסרט אחר דמות בשם שאול אסיר באושוויץ וחבר ביחידת הזונדרקומנדו, זו שחבריה נדרשו לטפל בגופות הנרצחים בתאי הגזים, לפני שבסופו של דבר נרצחו בעצמם בידי הנאצים. לאחר כמה חודשים במלאכה, קהו חושיו לחלוטין, ובכל זאת משהו מצליח לעורר אותו. הוא מבחין בילד שאיכשהו שרד את ההמתה בגז, רק כדי שרופא גרמני מיד יחנוק אותו לאחר מכן, ומחליט כי זה היה הבן שלו, וכי עליו לדאוג לכך כי יובא לקבורה ראויה, ויהי מה.
אף אחד לא מבין איזה שד נכנס בשאול, אבל הוא מתעקש להשלים את שליחותו, והסרט מצטרף אליו במסעו ונצמד אליו. מהשנייה הראשונה ועד האחרונה, הכל כאן מובא מנקודת המבט של הגיבור. מגלם אותו גזא רוהריג, משורר שזה תפקידו הקולנועי הראשון, וכבר בהופעת הביכורים שלו מתגלה כי נולד למסך. פניו הקפוצות כאגרוף מצליחות להמחיש לנו את הרוח חדורת הדיבוק של הדמות, גם מבלי שיצטרך לומר הרבה.
לכך מצטרפת עבודת הבימוי האינטנסיבית של נמש, שזה סרטו העלילתי הארוך הראשון, ושל הצלם שעובד איתו עוד מימיו כסטודנט, מתיאש ארדיי. חומרת הסבר ומידת הדיוק של השניים, כמו גם הריכוז והמחויבות שלהם ושל השחקן הראשי, משכילות להכניס אותנו לסחרור של הגיבור.
קל היה ל"בן של שאול" לנצל זאת כדי לפעול מכאן והלאה לפי התבנית המקובלת של דרמות שואה ובכלל של סרטים הנצמדים לדמויות במצבים קיצוניים. כלומר, לתאר כיצד חופר הגיבור במשך חודשים גומחות מתחת לאדמה, כדי שבסופו של דבר יברח מן המחנה בידיים מונפות למעלה לצלילי שיר של ג'ולי אנדרוז. אך נמש יודע כי בניגוד לתמונה שתעשיית הקולנוע תמיד נהנתה להציג, כמעט כל האסירים במחנות ההשמדה לא שרדו.
לכן, הבמאי משתמש בכלים הסגנוניים של דרמות ההישרדות כדי ליצור משהו אחר לגמרי. הגיבור ורבים מן האסירים מודעים לכך שלא יחיו עוד זמן רב. אחד מהם אף מכריז כי הם גברים מתים מהלכים. לכן, המטרה של שאול אינה לשמר את עצמו פיזית, אלא לגאול את נשמתו. לשם כך הוא מחפש מחווה אנושית אחת אחרונה לפני שיילך בדרך כל בשר, אקט שיחבר אותו מחדש לעולם של לפני המחנות, לחמלה, לערכים ולחוקים שלו. קבורת הילד המת היא בדיוק אותו מעשה הומני לו היה זקוק, כדי להוכיח לעצמו כי למרות הכל, גם בגיהנום לא איבד צלם אנוש, גם בתופת האבסורדית לא איבד את התקווה למצוא תוחלת במעשיו.
חוץ מצורת התמודדותו עם מושג ההישרדות, קיים ייחוד נוסף בסרט הדרך בה הוא מתאר את ההתרחשויות במחנה ההשמדה. מי שביקר באושוויץ יודע כי הרבה כבר לא נשאר, כך שנותר רק לנסות לשוות בנפשנו איך היו החיים והמוות במקום. אלה כמובן מחשבות נוראיות שקשה לשאת אותן, אך "הבן של שאול" לוקח על עצמו את העול הזה, ומשחזר את גיא הצלמוות באופן הריאליסטי והמוחשי ביותר.
לתחושה האמינה והאותנטית אחראי שילוב בין שלושה גורמים: עבודת תחקיר וכתיבה היורדת לרזולוציות הקטנות ביותר של המציאות במחנה; צילום קלסטרופובי, הגורם לנו להרגיש לכודים יחד עם שאול; ובעיקר מלאכת סאונד יוצאת דופן, הדואגת לכך שאף כי כמעט ואין דיאלוגים בסרט, כל הזמן נשמע משהו את ההמולה הבלתי פוסקת שהיתה באושוויץ. זהו בליל כאוטי ולא קוהרנטי של קולות ושל צלילים, וגם של לאומים. אנו רגילים לכך שבדרמות שואה מדברים אנגלית במבטאים מצחיקים. כאן, לשם הדיוק, דוברים לא פחות משמונה שפות שונות יידיש, גרמנית, עברית ועוד.
"הבן של שאול" גם מיטיב לתאר את היעילות בה פעלה מכונת ההרג המשומנת, ומראה עד כמה הביורוקרטיה שלה היתה דומה לזו של מפעל תעשייתי רגיל. הוא מצליח לעשות כן בלי להיגרר לסוגיות בנאליות בסדר הגודל של הבנאליות של הרוע. אין כאן שאלות כמו "איך קרה שאנשים נורמטיביים היו מסוגלים לרצוח כך", כיוון שהבמאי יודע כי ממילא לא יוכל למצוא לכך תשובות. בניגוד לסרטים קודמים רבים אחרים, כאן התוצאה חפה מכל ניסיון להבין את הנאצים ולהאיר בהם צדדים אנושיים, ובכלל אין בה פילוסופיה מוסרית בגרוש. כל מה שיש פה הוא את הדברים כהווייתם.
נמש גם לא נגרר לפרובוקציות ויזואליות זולות. תחת האצטלה של "רציתי לתאר את החיים במחנה כפי שהיו", הבמאי יכול הרי היה לתקוף את הצופה ברצף של דימויים גרפיים מחרידים. אך הסרט נצמד לפרספקטיבה של הגיבור, שכבר עיוור לזוועות לאחר כל כך הרבה חודשים במחנה, וכיוון שהוא לא רואה אותן, גם אנחנו לא.
בעשותו את כל זה, מפגין נמש כישרון קולנועי רב. מהדקות הראשונות, ניכר עד כמה מוחלטת השליטה שלו בכל אמצעי המבע הקולנועי, וברור כי נולד כאן מול עינינו אמן אמיתי ובמאי גדול, כזה שכבר בעבודת ביכוריו, רמתו מזכירה מאסטרים בסדר הגודל של טרקובסקי, קובריק ואלם קלימוב ("צא וראה"). מעל הכל, "הבן של שאול" ניצב בתור מעין כרטיס ביקור של האמן הצעיר, וטומן בחובו הבטחה מסעירה.
זו, בסופו של דבר, גם הבעיה הגדולה של הסרט: יותר מכל, הוא נראה כמו שיעורי בית של התלמיד הכי מצטיין בכיתה. לכן, התוצאה מרגישה כמו תרגיל במקרה זה, תרגיל בייצוג קולנועי של מחנות ההשמדה, אבל זה גם יכול היה להיות תרגיל מכל סוג אחר. אין כאן ולו רגע אחד שלא נדמה לחלוטין מודע לעצמו, אין ולו תנועת מצלמה אחת שאינה מפגן כוח של הקולנוען המוכשר, אין ולו מהלך אחד שאינו הצהרה על האני מאמין שלו בכל הקשור למסך הגדול בכלל וליצירות מסוג זה בפרט. חוץ מלעמוד ולצעוק "תסתכלו עליי! ככה מביימים! ככה זוכרים את אושוויץ!", נמש עושה הכל.
בעיה נוספת היא שכיוון כי ל"בן של שאול" יש פחות או יותר רק רעיון אחד, והוא מציג אותו במלואו בדקות הראשונות, הרי שבשלב מוקדם כבר אין לו לאן להתקדם, מה עוד שגם כל ארגז הכלים האמנותי שלו מונח על השולחן מיד בהתחלה. צפיתי בסרט שלוש פעמים, ובכל פעם לא רק שלא גיליתי בו יותר, אלא מצאתי בו פחות. הסרט ממצה עצמו במהרה, וככל שהעלילה שלו מתפתחת, כך היא נהיית מונוטונית יותר וכן גם משעממת.
אז נכון, יהיו שיבואו ויאמרו אז מה אם זה מייגע? זה חשוב, צריך לשמור על ריכוז. ובכן, חשוב אומרים על שיעור היסטוריה. קולנוע אינו חלילה בהכרח בידור, אבל בטח שאינו שיעור. גם מ"הבן של שאול", עם כל הכבוד, מצופה להישפט בסטנדרטים קולנועיים, ובתור סרט נטו, הוא לא עומד ברבים מן המבחנים. בשל היותו כה קר, מחושב, מתיימר ומייגע, אין בו לב או נשמה, וגם לא טיפה של רגש. לכן, גם אם באמת המטרה היתה לפתוח דיון ותו לא, הרי שגם בכך מתקשה נמש, שכן כדי לעשות זאת צריך קודם כל לעורר את הקהל, אך הדרמה פה בסופו של דבר מותירה אותו אדיש.
אבל גם אם הוא פגום בתור יצירה שעומדת בפני עצמה באופן אובייקטיבי בעולם האמיתי, הרי שבתוך הבועה של התקשורת, הפסטיבלים והממסד, "הבן של שאול" ניצב כסרט המושלם, שיודע ללחוץ על הכפתורים הנכונים במקומות הנכונים. יש כאן הרי את השילוב האולטימטיבי: עיסוק בנושא הכי רגיש שיכול להיות; אומץ ללכת בדרך הכי פחות מסחרית; תשוקה למסך הגדול ורצון להפיק ממנו את המיטב; ויכולת לביים בצורה שמזכירה את הסגנון, החזון והאיכות של נפילי הקולנוע הקלאסי. אז לא פלא כי כבר לאחר הקרנת הבכורה בקאן, התפרסמו נבואות כי משם והלאה יזכה נמש בכל פרס אפשרי במהלך השנה, וכך אכן קרה, ובקרוב גם האוסקר ייפול בחיקו. הקלות בה היה קל לקלוע בתחזיות לגבי מסלולו של להיט השואה הזה, היא רק המחשה נוספת להיותו מחושב מכף רגל ועד ראש.
בין הקולניים במעריציו הרבים של הסרט היה קלוד לנצמן, שמן הסתם מבין דבר או שניים בייצוג קולנועי של השואה. מבחינתו, המחמאה הכי גדולה ל"בן של שאול" היתה לומר כי הוא ההפך המוחלט מ"רשימת שינדלר". אך אם אותה הפקת ענק הוליוודית אמנם אינה אלא מניפולציה, הרי שגם הדרמה ההונגרית היא כזו, פשוט מסוג אחר. העובדה שגם כן תסיים את המסע שלה עם פסלון מוזהב ביד, מוכיחה כי היא הרבה יותר דומה לשובר הקופות של ספילברג מכפי שאולי היתה רוצה לחשוב.