שמונה ימים אחרי מותו המסוקר של דיוויד בואי, שכיכב בכותרות הראשיות של כל אתרי האינטרנט גם בישראל הקטנה, הלך לעולמו מוזיקאי הרבה יותר מצליח מסחרית מדיוויד בואי. קוראים לו גלן פריי, ואם אתם לא מכירים את השם שלו זה בסדר, הוא בסך הכל היה אחד מהמייסדים של הלהקה האמריקאית הכי מצליחה בהיסטוריה האיגלז. לצורך השוואה: דיוויד בואי מכר בארה"ב 11.2 מיליון אלבומים במהלך השנים, בעוד האיגלז מכרו 108.9 מיליון. כשמוסיפים למשוואה את העובדה שהאיגלז הוציאו סך הכל שבעה אלבומי אולפן (עם הפסקה של 28 שנים באמצע) בעוד בואי הספיק לפרסם את אלבומו ה-27 לפני מותו, מדובר בנוק אאוט מסחרי מדהים.
סך הכל האיגלז מכרו 150 מיליון אלבומים מסביב לעולם (50 מיליון יותר מבואי ז"ל, אם אנחנו עדיין בקטע של השוואה) ואלבום האוסף של האיגלז משנת 1976 הוא האלבום השני הכי נמכר בתולדות ארה"ב (שני רק ל-"Thriller" של מייקל ג'קסון). הוא זכה ב-29 תקליטי פלטינה שמעידים על מכירות של מעל ל-29 מיליון עותקים בארה"ב לבדה.
אז איך זה שלא נראה שאף אחד ממש מתרגש ממותו של מי ששר חמישה מתוך עשרת השירים באלבום השני הכי נמכר בהיסטוריה? תקליט שהיה בכל בית עשירי באמריקה בשנות השבעים כאמור. התשובה פשוטה: כי הוא היה חלק מלהקה, וכמו שקלישאת הרוק העתיקה אומרת: להקה מצליחה תמיד גדולה יותר מסך חלקיה. ישנם כמובן זמרים שמצליחים בגדול גם אחרי הצלחה עם להקה אם זה פיל קולינס ופיטר גבריאל מג'נסיס, ג'סטין טימברלייק מאן סינק או גידי גוב וכל החברים מכוורת אבל ההיסטוריה גם זוכרת (ושוכחת) הרבה אמנים שלא הצליחו מחוץ לחללית האם שלהם. ליקטנו את 10 האמנים שאסור היה להם לעזוב את הלהקה.
סטיבן קולבר מוקיר את גלן פריי על ריקוד הסלואו הראשון שלו
ארט גרפונקל
עם כל הכבוד לאחיות יוספי ולאורנה ומשה דץ, סיימון וגרפונקל היו, ובהיעדר מתחרים ראויים הם עדיין, הצמד הכי מצליח בכל הזמנים. כמה מצליחים? ובכן, בשנת 1970 הצמד הוציא את "Bridge Over Troubled Water", שהיה האלבום הכי נמכר בארה"ב ובאנגליה בשנת 1970. וגם בשנת 1971. וגם בשנת 1972. במשך שלוש שנים האלבום היה לנמכר ביותר בעולם, והחזיק בשיאי מכירות יותר מכל אלבום של הביטלס או כל אמן אחר.
אז נכון שפול סיימון, שכתב והלחין את כל השירים, היה המוח המוזיקלי מאחורי הלהקה אבל לגרפונקל נמאס להיות הצל שלו. לטענתו, הוא עדיין כעס על כך שללהקה לא קוראים גרפונקל וסיימון (בסדר אלפביתי) וביקש מסיימון לעשות הפסקה של שנתיים כדי לנסות קריירת משחק. השניים התפצלו, גרפונקל לוהק לכמה תפקידים נשכחים ביותר בקולנוע, וסיימון פצח בקריירת סולו מצליחה.
כשניסה לחזור למרכז הבמה ב-1973, עם אלבום סולו ראשון בשם "Angel Clare" (האמת, אלבום לא רע בכלל) הוא גילה שאף אחד לא באמת רוצה לשמוע את גרפונקל בלי סיימון. הוא הוציא סך הכל עשרה אלבומי אולפן, כל אחד קצת פחות טוב מקודמו, כל אחד קצת פחות נמכר מקודמו. במקביל הוא ממשיך להופיע בעולם (כולל בבלומפילד) ובפוסטרים שיקדמו את המופע תמיד יהיה כתוב: "חצי מהצמד האגדי סיימון וגרפונקל". פעם בעשור בערך פול יזמין אותו לעשות כמה הופעות איחוד עם השירים הישנים, והוא תמיד יסכים, וייזכר שוב איזו טעות הוא עשה כשהוא יצא לקריירת סולו.
מיק ג'אגר
לא באמת צריך להציג את סר מיק ג'אגר, נכון? אביר הממלכה הבריטית. סולן הרולינג סטונס. התשובה השובבה לביטלס ומה לא בעצם. באמצע שנות השמונים, כשההצלחה של הסטונס התחילה לדעוך מעט ולהקות חדשות וצעירות יותר תפסו את הבמה של מיק ג'אגר וקית' ריצ'ארדס שכבר חצו את גיל הארבעים, ג'אגר החליט לנסות את כוחו בתקליט סולו.
הוא אסף סביבו כמה מהמוזיקאים הגדולים בעולם, הפקיד את ג'ף בק ופיט טאוסנד על הגיטרות, את הרבי הנקוק על הקלידים ואת ריי קופר על התופים. במקביל, קית' ריצ'ארדס ושאר חברי הלהקה כעסו על ג'אגר שהוא משקיע זמן באלבום סולו במקום לעבוד איתם על אלבום חדש ללהקה כעס שגרם לבסוף לפירוק זמני של הלהקה למשך כמה שנים.
האלבום הראשון של ג'אגר, She's the Boss, הוגדר על ידי המבקרים כ"לא האלבום שציפינו לו מהסולן של הרולינג סטונז". קית' ריצ'ארדס היה קצת פחות שמרני בביקורת שלו, ואמר שזה פשוט חרא של אלבום. הוא הוציא סך הכל ארבעה אלבומי אולפן שהניבו אפילו להיט בינוני אחד (הדואט עם לני קרביץ,God Gave Me Everything) אבל ההוכחה הכי ברורה לכישלון הקריירה העצמאית של ג'אגר היא שהדבר שהכי זכור ממנה זה הקליפ המזעזע לדואט Dancing in the Street עם דיוויד בואי, שזכה לכינוי "הקליפ הכי גיי בהיסטוריה" על ידי יוצרי "איש משפחה". ובצדק.
ג'רמיין ג'קסון
כשג'רמיין ג'קסון הקים את להקת "האחים ג'קסון" יחד עם אחיו טיטו וג'קי, הוא חלם להפוך לכוכב פופ בינלאומי. אבל אז אביו צירף ללהקה שלהם את האחים הקטנים מרלון ומייקל, ושינה להם את השם ל"חמשת הג'קסונים" והשאר היסטוריה.
בשנת 1971, כשהלהקה הייתה בשיא הצלחתה, החליטו במוטאון לתת למייקל הקטן להוציא אלבום סולו כדי לקדם את מסע ההופעות של הלהקה. ג'רמיין, שהאמין שהוא הכישרון המוזיקלי האמיתי של הלהקה ושמייקל הוא רק גימיק, החליט להוציא גם הוא אלבום סולו. בשנת 1975, כשהלהקה החליטה לעזוב את מוטאון (אז גם שינתה את שמה ל"הג'קסונים") ג'רמיין החליט שהוא פורש לדרך עצמאית כי הלהקה מונעת ממנו לפרוץ, ונשאר במוטאון להקליט אלבומי סולו.
הוא הוציא 14 אלבומי סולו. אתם כנראה לא שמעתם אף אחד מהם, אבל אם תעבירו לאחד מערוצי הלייפסטייל בטלוויזיה שלכם אולי תראו את האח הגדול של מייקל ג'קסון מביך את עצמו בעוד תוכנית ריאליטי.
ג'וני מאר
המוזיקאי פרנק זאפה אמר פעם שמגזיני מוזיקה הם משהו שנכתב על ידי אנשים שלא יודעים לקרוא, על אנשים שלא יודעים לדבר, בשביל אנשים שלא יודעים לקרוא. לא מן הנמנע שהוא חשב על מגזין ה-NME הבריטי כשהוא אמר את זה. בשנת 2002, לרגל יום ההולדת ה-50 של המגזין הנחשב, ערכו במגזין סקר ענק בין עורכי וקוראי המגזין שבדק מי הן 50 האמנים המשפיעים ביותר בכל הזמנים. בחמשת המקומות הראשונים הופיעו, בסדר עולה, הסקס פיסטולס, דיוויד בואי, הסטון רוזס, הביטלס ולמקום הראשון הגיעה להקת הסמית'ס. עורך המגזין הגיב על הבחירה בלהקה ממנצ'סטר במילים: "הסמית'ס הגיעו, שינו את המוזיקה כפי שאנחנו מכירים אותה בין לילה, ועזבו אותנו אחרי כמה שנים בודדות, אבל לא השאירו את אוהבי המוזיקה כפי שהיו לפני".
מוריסי היה אחראי על השירה העגמומית והמילים החודרות, בעוד ג'וני מאר היה המוח המוזיקלי מאחורי הלהקה, הלחין את כל השירים והמציא את סאונד הגיטרה הייחודי שכל כך מזוהה עם הלהקה. אחרי ארבעה אלבומים הלהקה התפרקה בשנת 1987. מוריסי מצא לעצמו מלחינים אחרים לעבוד איתם והמשיך להוציא אלבומים מצליחים ולגרום להמון אנשים לנסות לטפס על הבמה בהופעות שלו כדי לגעת בו. וג'וני? ג'וני הצטרף כגיטריסט מן המניין בלהקת The The והקים יחד עם ברנרד סאמנר מניו אורדר את הסופר-גרופ Electronic אבל את אלבום הסולו האמיתי הראשון שלו הוא יוציא רק בשנת 2013, יותר מחצי יובל אחרי התפרקות הלהקה שפרסמה אותו.
שני אלבומי הסולו של מאר לא רעים כשלעצמם, אבל קשה שלא להתאכזב ולתהות אם כותב השירים המוכשר הזה, שאחראי לארבעה מהאלבומים הכי טובים של אמצע שנות השמונים, לא יכול היה לעשות משהו קצת יותר משמעותי עם הקריירה שלו.
ג'ינג'ר, בייבי, ספורטי, סקארי ופוש
אלבום הבכורה של הספייס גירלז מכר עד היום 30 מיליון עותקים ברחבי העולם. לצורך השוואה, האלבום הכי מצליח של דיוויד בואי, "Let's Dance", מכר 10.7 מיליון עותקים. הסינגל הראשון של הבנות, "Wannabe", נמכר במעל ל-7 מיליון עותקים ברחבי העולם ועד היום הוא שיר הבכורה המצליח ביותר בהיסטוריה.
בתוך ארבע שנים בלבד, הספיקו הספייס גירלז למכור מעל ל-80 מיליון אלבומים ולהפוך ללהקה הפופ הבריטית המצליחה ביותר בעולם מאז הביטלס. לעזאזל, אפילו הסרט הגרוע שהן עשו שבר שיאי מכירות בסופ"ש שהוא יצא. ואז ג'רי עזבה את הלהקה, יצא האלבום החלש "Forever" שאחריו הלהקה התפרקה וכל אחת מהזמרות פצחה בקריירת סולו.
האלבום הראשון של ג'רי, שיצא במקביל לפרישתה המתוקשרת מהלהקה, היה להצלחה מסחרית והיא עד היום דבר גדול באוסטרליה. גם האלבום הראשון של מל סי עוד זכה לביקורות חיוביות ונמכר יפה באנגליה. כאן בערך זה נגמר. שאר הבנות לא זכו אפילו להצלחה הקטנה הזאת. אמה בנטון הוציאה שלושה אלבומים כושלים והפכה לשופטת בתוכנית הריאליטי "רוקדים על הקרח". מל בי ניסתה את מזלה בשני אלבומים שאף אחד לא שמע, וגם היא הפכה להיות שופטת במגוון תוכניות ריאליטי, ואף השתתפה כמתמודדת ב"רוקדים עם כוכבים". וכן, יש את ויקטוריה אדאמס שהוציאה את האלבום "ויקטוריה בקהאם" בו גילינו שיש לה קול, והוא לא יפה. על האלבום היקר והמיותר היא הפסידה, לפי הערכות, למעלה מ-4 מיליון דולר.
רוג'ר ווטרס
פינק פלויד הייתה הלהקה השלישית הכי מצליחה בהיסטוריה אחרי הביטלס ולד זפלין, והיא חייבת את ההצלחה שלה להמון אלמנטים של מזל וגורל. אם סיד בארט, מייסד הלהקה, והכוח האמנותי שלה בתחילת הדרך, לא היה משתגע ופורש ממוזיקה כדי לטפל בבעיות הסמים שלו הלהקה לא הייתה מצרפת את דיוויד גילמור כגיטריסט, ורוג'ר ווטרס לא היה לוקח את המושכות ומוביל את הלהקה שיצרה את הפיוז'ן הכי מהפכני (נכון לאותם ימים) בין רוק מתקדם לרוק קלאסי.
תאהבו את האיש או תשנאו אותו (זה ממש בסדר, אלוהים יודעת שהוא שונא אותנו), רוג'ר ווטרס הוא אחד המוזיקאים המוכשרים והפורים של שנות השבעים, ו"הצד האפל של הירח" שהתנגן אצל תלמידי תיכון בשנות השבעים בפטיפון, בשנות השמונים בווקמן ובשנות התשעים בדיסקמן עדיין ממשיך להיות פופולרי גם בעידן האייטונז. ככה זה כשאתה בורא יצירה על-זמנית אמיתית.
זאת גם הסיבה שקריירת הסולו של ווטרס כזאת מבאסת. מאז שעזב את פינק פלויד בתחילת שנות השמונים (חברי הלהקה המשיכו להופיע ולהוציא אלבומים בלעדיו) הוציא ווטרס שלושה אלבומים שכוללים כמה שירים לא רעים, אבל בעיקר הטפות מוסר, ניסיונות שאפתניים מדי כולל קטעי "שירה" בקוד מורס, וסתם קטעים מיותרים כמו קאבר ל-"Knocking on Heavens Doors" של דילן. את ההון שלו הוא ממשיך להגדיל באמצעות הופעות מלהיטי הלהקה ההיא, עם סיבובי הופעות של "החומה" ו"הצד האפל של הירח", בדרך כלל עם הרבה אפקטים מיוחדים שמסתירים את העובדה שכבר עשרים שנה הוא לא ממש שר אלא בעיקר מדקלם. אה, ויש גם את הקטע המיותר הזה עם האנטישמיות.
אריק ברדון
האנימלס הייתה הלהקה שהכי השפיעה על החזון המוזיקלי שלי. זה לא אני אמרתי, זה ברוס ספרינגסטין אמר בנאום בפסטיבל SXSW בשנת 2012. "הבוס" סיפר בהרחבה על הלהקה הראשונה שהתפוצצה אצלו ברדיו עם "מודעות מעמדית" ששיקפה את חייו, וסולן בשם אריק ברדון, שנראה כמו גורילה בחליפה, עם קול של זמר בלוז זקן שיוצא מתוך גוף של ילד בן 17. במהלך הנאום (שכל חובב רוק פשוט חייב לראות) ספרינגסטין חושף שאת ריף הגיטרה של אחד מלהיטיו הגדולים ביותר הוא פשוט גנב מהאנימלס, ומלמד את המוזיקאים הצעירים בקהל איך להעתיק שיר בלי שאף אחד ישים לב.
הביטלס פרצו את המחסום הדימיוני של המוזיקה הבריטית אל תוך אמריקה בתחילת 1964, אבל האנימלס היו הבריטים הראשונים שעשו מוזיקה "אמריקאית" על אדמת ארצות הברית ועשו מהפכה של ממש. חמשת האלבומים הראשונים של האנימלס, שהוקלטו ויצאו לאור בין השנים 1964 ל-1966 מהווים עד היום אבן דרך בתולדות מוזיקת הרוק. ואז, בשיא ההצלחה, עלה לאריק ברדון השתן לראש, והוא החליט שהוא יותר גדול מהלהקה.
בעוד רוב האגואים הגדולים מחליטים לפרוש ולצאת לקריירת סולו, ברדון עשה משהו הפוך הוא פיטר את כל חברי הלהקה, לקח להקה אחרת שתלווה אותו והוציא אלבום חדש תחת השם "אריק ברדון והאנימלס". כדי להוסיף קצת טירוף לשיגעון הגדלות שלו, הוא קרא לאלבום: "Eric Is Here", כדי שלא יהיה לאף אחד ספק של מי הלהקה. מאז הוא הוציא עוד עשרות אלבומים, חלק תחת שמו, חלק בשם הלהקה האגדית וכולם אפילו לא זכאים לתואר "בינוניים". לפני שנתיים הוא הופיע בשוני יחד עם להקת תיסלם, וגרם לכל הקהל להתגעגע לבנזין.
גארי בארלו
בתוך עולם הפופ הבריטי גארי בארלו הוא סופרסטאר, ולכן מקומו לא ממש שייך לרשימה הזאת. ובכל זאת, כשמשווים את קריירת הסולו של הסולן של טייק דאת' ללהקה שלו, קשה שלא להרגיש פספוס ממי שציפו ממנו להיות הג'ורג' מייקל הבא ובפועל הקריירה שלו הרבה יותר קרוב לשל אנדרו רידג'לי (תשאלו את אמא שלכם מי זה).
את גודל הפספוס של הקריירה של בארלו, מי שעמד בראש אחת הלהקות הכי מצליחות בבריטניה, אפשר להבין בעיקר כשמשווים את קריירת הסולו שלו לזאת של רובי וויליאמס, זה שרקד ברקע כשגארי שר ועזב את הלהקה בכעס כי הוא אהב לקחת סמים ולשתות אלכוהול יותר משהוא אהב להופיע. בעוד רובי הפך לאחד האמנים הכי מוכרים באירופה, הקריירה של גארי מסתכמת בכמה אלבומים שלא ממש הכו גלים מחוץ לאי הבריטי, ובקאמבק מפואר ללהקת האם.
רוג'ר דאלטרי
"הדבר היחיד שמגעיל אותי ב-The Who זה שהם הרסו את כל הדלתות במסדרון הבלתי מסומן של הרוקנ'רול ולא הותירו לנו שום דבר חוץ מלהתבוסס בהריסות... הם כנראה עדיין להקת הרוק הכי טובה בעולם, גם כיום", כך התפייט אדי וודר לפני כמה שנים כשנתבקש לדבר על הלהקה האהובה עליו. בונו הוסיף שיותר מכל להקה, The Who היא המודל לחיקוי של U2.
ויותר מכל להקה אחרת בהיסטוריה של הרוק, נראה שהתקבצו ב-The Who כמה מהכישרונות הכי גדולים של התקופה. פיט טאוזסנד כתב שירים מופלאים וארז אותם בתוך אופרות רוק מתוסבכות וקריפיות, קית' מון היה אחד המתופפים הכי מטורפים בעולם, ג'ון אנטוויסל נבחר שוב ושוב בסקרים לנגן הבס המשפיע בכל הזמנים אבל יותר מהכל זאת הייתה הלהקה של רוג'ר דאלטרי שנראה כמו גרסה חיה של הפסלים הרומאים של ישו, עם תלתלי זהב וקול בריטון עם מנעד קולי נדיר שנע בין B1 ל-G5 (או בתרגום מפלצנית: וואו, הוא שר ממש טוב).
אלא שבכל פעם שרוג'ר דאלטרי ניסה לשיר שיר שכתב מישהו שאינו פיט טאוזנד, התוצאה הייתה עגומה. דאלטרי הוציא שמונה אלבומי סולו אחרי שהלהקה התפרקה, אף אחד מהם לא הותיר אחריו חותם אמיתי. בכל פעם שהייתה לו הזדמנות הוא ניסה לשכנע את טאוזנד ואנטוויסל להתאחד לסיבוב הופעות משותף וכשאלה לא הסכימו, הוא עשה הכל כדי להימנע מלצאת לסיבובי הופעות עם החומר המקורי שלו, ותמיד העדיף להתאחד עם אמנים אחרים בביצועים לשירים של The Who או בפרוייקטים אחרים. נקודת השפל: משחק בתפקיד הראשי ב"מאק סכינאי" הכושל של מנחם גולן.
דאלטרי אצל מנחם גולן
ג'ון לנון
זה חילול השם לשים ברשימה אחת את ג'ון לנון יחד עם הספייס גירלז וגארי בארלו. חילול השם ברמה של להגיד בטלוויזיה שהלהקה שלך גדולה יותר מישו. אבל מה לעשות שאי אפשר להשוות בכלל את מה שעשה ג'ון לנון בתקופת הביטלס לבין מה שהוא עשה בקריירת הסולו.
שלושת האלבומים הראשונים שלנון הוציא אחרי הפרידה מארבעת המופלאים היו "Two Virgins", "Life With The Lions" ו-"Wedding Album". להגיד שמדובר באלבומים גרועים תהיה מחמאה. מדובר בפיסות פסדו-אמנותיות של אוונגרד חסר חשיבות, בניצוחה של הצרחנית המעצבנת יוקו אונו.
אחרי המסע האוונגרדי הנוראי, לנון הוציא את שני האלבומים הכי טובים בקריירת הסולו שלו - "John Lennon/Plastic Ono Band" ו-"Imagine" שניהם מפוצצים בשירים שיהפכו ללהיטים על זמניים, כולל ההמנון ההיפי הגדול בהיסטוריה. החומרים שהוא עשה אחר כך היו כבר בינוניים יותר.
שלא יובן לא נכון, חלק מהשירים בקריירת הסולו של לנון היו לא פחות ממדהימים - אבל הם פשוט לא עמדו בסטנדרט שהוא הציב לעצמו בביטלס. בטח כשמושכת אותו למטה האישה השנואה בתולדות המוזיקה.
אלבומו האחרון, "Double Fantasy", זוכה היום לערגה נוסטלגית, בעיקר בגלל שהוא יצא לאור שלושה שבועות לפני הרצח הנוראי בניו יורק הוא גם הפך לאלבום הכי מצליח שלו. אלא שאם תנסו להקשיב לו היום תגלו את האמת המרה אי אפשר לשמוע את האלבום הזה בהאזנה רציפה. למה? מכיוון שכל שיר שני באלבום הזה, הוא של יוקו אונו. ובתכל'ס, כבר עדיף לשמוע את האלבום של ויקטוריה בקהאם.